העלייה אל קרחון האלטאי, סיפור כמעט בלהות

אז קמנו בחמש בבוקר נטולי אנרגיות אבל בעלי ההבנה שזו הזדמנות שאנחנו לא הולכים לפספס והתארגנו ליציאה. בכניסה לוואן חיכו לנו שותפינו למסע- שני שווייצרים (שאחד היה לבנוני כפי שהסתבר בהמשך) , המדריכה בוגי שהסבירה המון אבל בגדול היה אפשר לוותר עליה והיא חופרת רצח היישר לרכת המוח, ויוסף הדרוזי הזקן החמוד שמספר שלל סיפורים על מסעותיו מסביב לעולם

מתחילים בנסיעה שאמורה לקחת 4 שעות לקרחון, ידענו בליבינו שהיא תיקח יותר אבל אחרי 4 שעות הגענו רק לאמצע הדרך במינוס 10 מעלות ועצרנו לארוחה קלילה על שפת נהר שקפא לגמרי (מגניב ביותר). אחר כך המשכנו במסע ועצרנו בהרבה נקודות תצפית שהיו מדהימות ורכס ההרים המושלג היה עוצר נשימה אבל באמת זה דרש הרבה מאיתנו בשביל להעריך אותו כי אנחנו נוסעים על שלג, יושבים נגד כיוון הנסיעה וכל שנייה כל הבטן שלנו מתהפכת ואנחנו צריכים להזכיר לעצמו שאנחנו עושים זאת מבחירה, לא פשוט בכלל, איי מונגוליה למה כל נוף צריך להרוויח פה ולא פשוט לקחת אליו רכבת תחתית מאווררת כמו בקוריאה?

אחרי 8 שעות מתחילים לטפס את הקילומטרים האחרונים, אני מחליט שמספיק ודי ואני הולך אותם ברגל מה שמתבררת כהחלטה מעולה אך סוחטת ביותר כי היינו בגובה 3500 בערך והמעט חמצן שהיה בריאות שלנו היה קפוא לגמרי

מגיעים לפסגה ממנה אנו צופים על הקרחון, צופים על קו הרכס שעובר לידינו וממש ניתן לראות בבירור את הצד הרוסי ואנחנו עוצרים לארוחת צהריים מושקעת מטיילים בסביבה ובעיקר תמימים עדין, חושבים שהחלק הקשה מאחורינו.

מתחילים במסע חזור שאמור לקחת 3 שעות אבל במונגוליה איך אומרים- "you earn the view , then you think you own the view but infact you are owned by the view" (משפט שלי מעכשיו) ואנחנו כולנו שבורים מהתחת ומגלים שמשפחת הנשרים לא קרובה להר כמו שסיפרו לנו ובעצם היום היה מתוכנן ל15 שעות נסיעה בלי שיגידו לנו. בשלב הזה אנחנו בשברות, מפלס הפאניקה בשיא ובטח לא עוזר החושך שירד עלינו והתסכול מחוסר היכולת לישון בכביש הקופצני והרכב הדחוס

בערך בשעה 7 אני נשבר מנטאלית

בערך בשעה 8 אומרים לנו שאנחנו ממש קרובים

ב8 וחצי אנחנו מגלים שאיבדנו את הדרך

ב9 מישהו מזהה אותנו

ב9 ורבע מסיימים את היום הארור אחרי 16 שעות ברכב שכבר מזמן המים הגיעו עד נפש וההתלהבות מהקרחון שמילאה את מחשבותיי התחלפה במחשבות שינאה כלפיי חברת הטיול ומונגוליה באשר היא

מתיישבים בבית של המשפחה שהייתה דווקא חביבה ופותחים לנו שולחן מלא בדברים לא טעימים שמנות ראשונות שמוחלפות במנה עיקרית של מרק איברים פנימיים או בשמו השני "לא תודה אני שבע אבל רק ביס קטן מהכיבה שמונחת לפניי בשביל סיפור הדרך והחווייה"

אחר כך הסתבר שהשווייצרים הביאו לבעל הגר וודקה ובוגי נהגינו המקסים הביאו 2.5 ליטר בירה ולא הייתה דרך יותר טובה להפוך את היום לחלוטין ואני נכנס לשיחה ממש מעניינת עם הלבנוני שמתחלפת בשיחה לא כלכך מעניינת אבל בטח מאוד משעשעת עם המונגולים ואנחנו הולכים לישון באווירה מתוקה שכן אפילו מהסלע הזה הצלחנו להוציא מים והחוויה המצלקת הזו הפכה לדי חווייתית בסוף ואפילו היום יסוכם כדי מוצלח למרות שבתכלס 90 אחוז ממנו היה סבל ואתגר מנטאליBaca lagi