רישומינו מבנגקוק

אחרי שסיימנו את הבידוד במלון המפנק שלנו התרגשנו לצאת לעיר ולראות אותה באמת.
בנגקוק שונה לגמרי מכל עיר במזרח שהיינו בה (לא שהיו ככ הרבה אבל גם כאלה שסתם דמיינו בראש).
הרחובות גדולים ודי נקיים, יש מלא פרסומות וממש קשה לחמוק מתרבות הצריכה שמציפה את העיר, הן בקניונים עצומים (ומדכאים ביותר!) והן בשווקים (שהיו דווקא ממש כיפים ולא ככ מה שציפינו, חות מציינה טאון שם היה קשוח) בכל מקום.
האנשים הרבה פחות דוחקים והתחבורה הציבורית מונגשת ומהירה מאד- בין רכבת עילית לרכבת תחתית לאוטובוס לטוקטוק למונית אתה תמיד תמצא דרך להגיע מהר למקום שאתה רוצה.
שזה מזל כי הכל שם ממש רחוק אחד מהשני.
בקטע ממש מצחיק ברכבת התחתית לא מקבלים כרטיס אלא מטבע פלסטיק שמשמש כרטיס.
המקדשים שם הרבה יותר מרשימים ויפים, בודהה זהב עצום שוכב וארמונות מדהימים! ככה שהסתובבנו שם בכיף כמה שעות כל יום והתפעלנו מול כל צ׳אדי (זה מבני הפולחן שלהם) מחדש.
האוכל גם היה מטריף. ויחסית לסטנדרט הנפאלי אין מה להשוות. כמובן שבהתחלה התפרענו יותר מידי וקילקולי הקיבה לא איחרו לבוא אבל ברגע שחזרנו לעצמו הבנו מה כדי ומה לא (ואולי זה בכלל ההרכב של החיידקים? במרפאת מטיילים אמרו שזה קורה🤷🏻‍♀️)
עמדנו 40 דק בתור לראמן זוכה פרסים שבסוף בכלל לא התקדם והפנטזיה על ראמן וואיגו (הלוואי אמן שעוד נטעם אותו בחיים האלה) התחלף בהמבורגר שגם זכה בפרסים בלב שלנו.
ואפילו, ואולי בגלל, שזו עיר כזו גדולה וחדישה יחסית היא הייתה לנו קצת קשה ושונה מידי ואנחנו שמחנו עליה אבל גם שמחים יותר להמשיך הלאה ממנה.Read more