חיינו בפאי

אז לאחר מספר ימים של מסע התמודדות נפשית עם התאונה, המשכנו לתחנה הבאה בשביל החומוס שלנו- פאי עליה קיבלנו שלל המלצות

אז לאחר 3 שעות נסיעה (קלילות ביותר) הגענו לפאי שמהר מאוד התגלתה בפנינו כזקינטוס אבל עם קלאס , ולמה אני קורא לה כך במילות גנאי שכאלה? הסיבה המרכזית היא שלמרות שהצלחנו בסוף למצוא חבורה של בנות חמודות ובילינו איתן הרבה מהזמן, הרוב המוחלט של האוכלוסייה מורכב מאירופאים בני 18 שמשתכרים כל ערב יותר מדי ומתנהגים כמו תיכוניסטים.

אז פאי התחילה יחסית בעצלתיים אבל לאחר יומיים של חיפושים עצמיים מצאנו את הנישה שלנו בביקתה המקסימה ששימשה לנו כבית ובמשפחה המקסימה שניהלה אותו,

שם פגשנו גם בג'ון הדרום אפריקאי שהפך להיות הפנים המקבלות בהוסטל שכן כל פעם שנכנסנו גון ישב בחצר שלו ואפילו לקראת הסוף ממש ישבנו ביחד והעזתי לשאול אותו את מה שחלמתי לשאול בן אדם דרום אפריקאי- והסתבר שהוא היה בהופעה של רודריגס (והוא באמת גדול כמו הביטלס שם) ושיש לו דעה חיובית ביותר על טרבור נואה (יש).

את הימים העברנו בהליכות למקומות יפים (הטבע מאיר פנים והשקיעות מהממות) ובאכילת אוכל מקומי זול ומטריף כהרגלו ומלווה בצריכה אובססיבית של שייקים על בסיס פירות טרופיים.

גם בערבים היה כיף ולגמרי מצאנו את המקומות שלנו ונהננו לבלות גם עם אביה שנשאר גם אחרינו עם חבורת הבנות בפאי.

עוד קושי לא מבוטל היה העובדה שהדרך היחידה להתנייד הייתה להשכיר אופנועים (דבר שלגמרי ירד מהפרק לאור התאונה) או מוניות שהיו יקרות ולא נגישות, אז ניסינו להשכיר אופנוע עם סירה שיהיה בטוח יותר אבל נחלנו כישלון חרוץ וגם אוםניים התגלו כקשיים מידי בחום הנוכחי.

אז בלית ברירה החלטנו להתמסר לנייחות שנגזרה עלינו משמיים והרבה מהזמן גם בילינו בפיקניקים מלווים ביין וציפס בטעמים משתנים (כרגע הטעם הכי מוצלח הוא האצה) ובישיבה ותכנון העתיד שלנו בתאילנד ובחקר המדינה הבאה אליה נטוס (?)Read more