Danielle Azari

קיבלתי החלטה שאני לא ממשיכה לאן שחלק מהחברים נוסעים. החלק האחר, לא בראש של הרפתקאות ממש בזה הרגע, ואני מצאתי מקום מדהים יחסית צפונה מארוגם ביי- פולונרוואה. מה שכן, המקום מרוחק, לא מתויר כל כך, אולי מעט. בעיקר תיירות אירופאית בניגוד לשביל החומוס, אני יודעת להגיד בדיעבד.
הכרזתי בראש מורם שאני קמה מוקדם בבוקר- מתקדמת ב-8 לכיוון פוטוויל ותופסת משם לוקאל.
בפועל, התעוררתי ב-10 ובמקום לוותר, ארזתי.
צ׳ק אאוט. בודקת ומגלה שהאוטובוס שאני צריכה מגיע באיזור 13:30 אז יש לי עוד קצת זמן. פגשתי חברים לארוחת בוקר והם הקפיצו אותי לתחנה בפוטוויל עם הריקשה שלהם.
אחרי שווידאנו שהכל תקין, נפרדנו בפעם האלף והם המשיכו בדרכם.
שיט, אני מתרגשת.
אני שוב לבד.
ובחרתי את זה.
אני מחפשת רוטי לדרך, מתיישבת בתחנה ומוציאה קלפים. תוך 20 שניות מתאספים סביבי כל גברי פוטוויל שמנסים להסביר לי איך משחקים משחק מסוים ולא יודעים מילה באנגלית. כנ״ל אני, שלא יודעת סרי לנקית כדי להסביר את המשחק שלי. ואז מגיע המושיע- גבר סרי לנקי שמדבר אנגלית רהוטה ומלמד אותי משחק.
אני מצטלמת איתם ובורחת במהרה לאוטובוס. חם אימים אבל בהמלצתם אני לובשת את המכופתרת המשובצת שלי כדי לא להתהלך בטופ חושפני, הנסיעה בסדר, רגועה למדי ואני יודעת שבתחנה הבאה אני תופסת עוד לוקאל ונגמר הסיפור.
הגעתי לעיירה בשם אקרייפאטו ושם אני מחפשת את האוטובוס לפולונרוואה. ועושים ממני פינג פונג עד שאיזה עלם חמודות צעיר ומתוק מציע את עזרתו. ושוב מציע. ושוב. ומציין שהוא רוצה גם, איך לא- לעזור.
אני משתפת איתו פעולה, והוא טוען שהאוטובוס שלי יגיע רק ב-18:00 אז עדיף לי כבר לעלות איתו לאן שהוא נוסע ומשם לקחת רכבת. נשמע מבטיח, אז אגית מצטרף אליי לנסיעה.
אנחנו עולים על לוקאל רועש ואני מוציאה את הרוטי שקניתי בבוקר והוא תופס אותו וטוען שהוא מקולקל. מה אתה מתערב לי באוכל. כנ״ל על הדונאט. לא הרשיתי לו לזרוק אותו. ספויילר: בסוף גם לא היה לי אומץ לאכול מזה.
הוא אומר לי לפני הלוקאל- אל תדברי עם אף סרי לנקי. אף נהג ריקשה. וואי אחי אתה מרגיש כמו הבעל המכה שלי ואני אפילו לא יוצאת איתך.
הוא אומר לי שהנסיעה תעלה 1,600 ואני כזה מה. הוא כזה כן. 800 אני 800 את. אני כזה אוקיי, אז 800. שזה גם פי 4 מהנסיעה הקודמת שלי וזה קצת שיידי אבל לא משנה. ״אין כרטיס״ עוד נורה אדומה יא שקרן עכשיו תן לי להיפטר מהאנרגיה הארורה שאתה משרה עליי.
הוא רואה רוכבי אופנוע מהחלון ומציע לקחת אותי על האופנוע שלו. אני מסרבת בנימוס.
"You like bikers?"
טוב! הרמת לי להנחתה יא מלך! דני, תעשי את זה, לא להתחרבן, בואי נגיד את זה ביחד...
"My boyfriend is a biker"
פיו, זה יצא מתוכי עם חיוך מתוק שהובילו את אגית להכריז: אני יורד מהאוטובוס.
ברור, כי למה שתיסע שעתיים וחצי בלוקאל בשביל הסיכוי הבלתי אפשרי שאני אעשה לך גוד טיים ב״יום הולדת״ שלך.
איזה כיף שהוא הלך, וכואב לי הראש, ואני עצבנית, ואני שומעת טראנסים באוזניות, מה קשור, אני לא רעבה, בא לי להזדיין מפה כבר. אני מגיעה לבטיקלואה, וברור, ברור שאין משם רכבת. מה חשבתי לעצמי.
מצאתי מאיפה אני צריכה לקחת אוטובוס, והלכתי לשירותים. בחוץ שילמתי לבחור המבוגר שגרם לנער שלידו להסמיק כשתירגם אותו ואמר לי שאני יפה. הייתי עצבנית, חייכתי ונכנסתי להשתין.
ביציאה נשאלתי אם אני נשואה, כמובן. הגברים הסרי לנקים בול כמו ההודים. ״לא, בויפרנד״ ״אווו גוד גוד״ - טפיחה על הראש. תודה נסיך. ותודה לבן זוג הדמיוני שלי שעזר לי כבר פעמיים במסע.
עולה לאוטובוס, עם חטיף ושיר בלב. והשיר הולך ככה: ״סראבק מתי נגמר החרא הזה בא לי להתקלח בחדר החדש שלי ולישוןןןן״, עם מלא תופים וצרחות כזה.
נסיעה נוראית שקשה לתאר. וואו. איזה סבל.
והכל בחוץ יפה רצח, ואפשר רק לתאר את זה כ״פסטורליה וסבל שחיים בהרמוניה״. אני מזיעה, חם מוגזם, סרי לנקים מוחצים אותי עד שהכל כואב לי.
אני קולטת שאנחנו בפולונרוואה, קצת פספסתי כי האינטרנט לא יציב והנהג מתאמן למירוץ, אז מורידים אותי אחרי התחנה המיועדת, חור תחת, אין כלום מסביב. אבל סחבק לא פראיירית, בנסיעה כבר סגרתי חדר בגסט האוס כדי שלא אצטרך להתברבר. והמלך הזה אמר לי ״כשאת מגיעה תתקשרי ואגיע לאסוף אותך״. אמאלה ליון אתה נסיך מארץ האגדות, אני אפילו לא כועסת שהחדר הראשון שקיבלתי היה עם אסלת מסמרים. וגם שבשני נשברה המיטה כבר פעמיים.
הוא אמר לי תתקלחי ותבואי לאכול ארוחת ערב, לאט לאט הכל טוב. ואני מתענגת על כל שניית מקלחת, עם שירי שנות ה-2000 המוקדמות. שלווה סוף סוף.
מזמינה קוטו, עם ירקות טריים. קיבלתי מנה יותר גדולה מכל הגוף שלי ביחד. וכולם נרגשים שאני פה, לא מתויר כל כך כרגע, לדעתי זאת הסיבה.
כמה התגעגעתי להרגיש כמו נסיכה.
אפילו שבבוקר הרגשתי ככה, מהלך היום הסלים והיה קשה מאוד. וכיף שיש הזדמנות לחוות את הגם וגם.
שיחקתי קלפים עם עצמי, ונרדמתי כל כך גמורה.Read more