Kalapathar

אני קם מהשעון של איילת בשעה ארבע וחצי רואה שהשמיים נקיים יחסית. מעיר את איילת ורץ לחדר של הבנות לעיר גם אותן הן חצי ערות אני מזרז אותן שלא נפספס. אנחנו יוצאים קצת פחות מוקדם מכולם כדי להימנע מקריסה נוספת של ליאור (כמו שהייה בבוקר הפס ובעוד בקרים קרים ומוקדמים ) נפגשים מחוץ לחדר לבושים בכל הבגדים החמים שלנו חוץ מאיילת שייש לה חום גוף מטורף והולכת עם מעיל גשם דק. מלאי התרגשות מתקדמים בזריזות לעבר העליה. מתחילים לעלות ביחד, מסביב הכול לבן שלג רך וטרי כמו שלא ראיתי בחיים. אחרי שתי דקות בערך ליאור ושקד מאטות אני מסתכל על שקד שמסמנת לי הכול טוב תתקדמו אני ממשיך עם עדי ואיילת לטפס ממזרח בוקע אור ראשון השמש מנסה להציץ מצדדיו של ההר הגבוהה בעולם. לפנינו הולכת דמות עם מעיל שחור שלפתע מסתובבת וקראת לעברינו "אתם באים או מה" אנחנו מזהים אותה מיד זו שוהם שהייתה עם איילת ושקד בצבא ופגשתי באנפורנה. אני מסתכל אחורה ולא רואה את הבנות אחרי התיעצות עם עדי אני מחליט לרדת לוודא שקד וליאור לא בורחות למטה. אני רץ במורד העליה עד לנקודה בא אני רואה אותן והן עומדות אני מבין שהן לא יגיעו אלי בזמן הקרוב וירד עוד חמישים מטר לכוונן. שקד מסבירה לי שככה מתקדמים - ליאור הולכת 5 צעדים ועוצרת לרעוד שוב למשך דקה או שתיים ואנחנו אחריה חמישה צעדים דקה מנוחה. מדי פעם ליאור משתפת אותנו בסבל שלה ומוציאה קללות ויבבות. הקור והבוקר מעוררים בה בחילה שמקשה על ההתקדמות ככה אנחנו עוברים חצי עליה, עוד עצירה וברגע של חולשה ליאור מסננת "מפגרים מה עשינו לעצמנו בא לי לרדת" אני ושקד צוחקים עוזרים לה לקום וממשיכים עוד קצת ואז קורה הרגע המיוחל השמש יוצאת מאחורי ההר וליאור שכחת כל קושי פותחת רגליים ומתחילה ללכת בקצב אני ושקד אחריה מציבים יעדים בעליה ומתקדמים לאט לאט. עם הזמן הולך ומתחזק בי הפחד שאיילת ועדי היתיאשו ויתחילו לרדת, אבל לא הן לא התייאשו וחיכו לנו בפסגה אנחנו רואים מרחוק את הבף הכתום ומבינים שהצלחנו! מגיעים למעלה מפרקים את כול הפיצוחים נישנושים וממתקים שהיו לנו. נהנים מהנוף מצטלמים ומתחילים לרדת אחרי ארבעים דקות אנחנו למטה בגסטהווס. השעה 9:30 בעל הגסטהווס מבקש שנפנה את החדר בהקדם כי בדרך כלל הצ׳ק אוט הוא בתשע בבוקר אנחנו שבורים מהנהנים אבל מזמינים תה שותים אותו ומתחממים אני מזמין ארוחת בוקר ועולה לארגן את התיק כי רוקנתי אותו לכבוד הטיפוס אחרי חצי שעה של אריזה אני מוכן וגם הבנות אנחנו יורדים לחדר האוכל אוכלים ארוחת בוקר ובשעה 11 מתחילים במסע הירידה בדרך ללוקלה השלג כמובן מתחיל לרדת ברגע שבו אנחנו יוצאים מהגסטהווס מוסיף קושי לדרך הלא פשוטה סלעים ודרדרת, שלג ורוח. לעדי כאובת העין וקשה לה ללכת כי היא לא רואה והרוח שולחת קור לעין הפגועה. אנחנו מגיעים ללבוצ׳ה מרחק 4 קילומטר בכוון הירדיה אחרי 4 שעות. עושים סקר הוסטלים קצר בוחרים באחד שמבטיח מקלחת רותחת. מתמקמים ושולחים את עדי שלא התקלחה עדין מאז תחילת הטרק למקלחת ואחרי עשר דקות היא יוצאת עם פרצוף מזועזע " המקלחת נוראית " היא מכריזה ומבקשת ממני לבוא לעזור לה לפתוח את הדלת של החדר. אני מגיע מנסה לפתוח ולא מצליחמבין שהיא נעולה ומתחיל לעכל את הבלאגן שעומד בפנינו. אני שולח את עדי לחדר שלנו ללבוש בגדים חמים ממניאו מאיילת והולך לדבר עם מנהל ההוסטל שלא כל כך משתף פעולה. הוא בא להיסתכל אבל לא מועיל הוא חושב שייש משהו בפנים אבל כשאנחנו מסתכלים מהחלון רואים שהמנעול הפנימי נתקע הוא אמור שימצא פיתרון ואני חוזר לחדר האוכל החמים. אחרי כשעה עדי כבר הפשירה והיא הולכת לחדר להיתארגן ( אנחנו חשבנו שכבר נפתח ) היא חוזרת ואומרת שהחדר עדיין נעול שקד ואני ניגשים לאיש בקבלה והוא בא מלווה בעוד מדריך לנסות שוב אך ללא הצלחה הוא לא מוכן לשבור את הדלת בלי שנתחייב לשלם ואנחנו לא מוכנים לשלם על שטות כזו שבכלל לא באשמתנו. המדריך הנפאלי הולך למטבח וחוזר עם סכין ומנסה לפתוח אך ללא הצלחה אני כבר מאבד את זה והולך חזרה לחדר האוכל מאחורי אני רואה את המדריך הנפאלי נכנס לחדר האוכל הולך למטבח ומביא סכין גדול יותר חצי דקה אחרי ושקד מגיע בהתרגשות מודיעה שהדלת נפתחה. הבנות מתלבשות חם אני לוקח מעדי את הביגוד החם שלי לובש אותו בעצמי. לקראת ערב עדי מחליטה להיתיעץ ברופא של חברת הביטוח שממליץ על פינוי אבל מציע שנחפש רופא לבדיקה אמיתית. האיש בדלפק מקשר אותנו לרופאה שנמצאת בכפר כי היא עושה מחקר על השפעת כדורי גובה. הרופאה מקסימה במקור מקטמנדו מדברת איתנו באנגלית מעולה בודקת את עדי ומסבירה על המחקר שלה תוך כדי. היא ממליצה על פינוי כי אין לה מספיק ציוד לבצע בדיקה רצינית. עדי נכנעת ומדבר עם המוקד של מגנוס שמבטיחם לשלוח מסוק מחר בבוקר אנחנו אוכלים ארוחת ערב הולכים לישון. היום הייה ארוך וחדר האוכל עמוס באנשיםWeiterlesen