Trabadelo

יובל שכבר טייל בקמינו המליץ המלצה די מחייבת: ללון ב-Casa Susi. הייתה לו שם חוויה יוצאת דופן עם בעלי האלברגה והוא הפציר בי לעשות הכל כדי להגיע לשם.
מכיוון שלא הרגשתי טוב, לא הייתי בטוח שאצליח ללכת 35 קמ׳ לשם, ושקלתי לפצל את הימים. בערב לפני גמרתי אומר אני אלך, וכשהתקשרתי להזמין מקום — היה מלא! זה עוד היה אחרי ש-Devi הגיעה לשם גם כן והמליצה מאוד על המקום. התבאסתי אבל חשבתי שאולי זה יקרה, וזה נתן לי סיבה טובה פשוט לפצל את הימים והזמנתי מקום באלברגה אחר בהתאם.
למחרת בבוקר התקשר אליי פרמין מהאלברגה ואמר שאמנם לא היו ביטולים, אך הוא כן הציע שאבוא רק לארוחת הערב ואלון באלברגה אחר, למשל במוניציפל. כל היום ליוותה אותי הדילמה: האם אחווה את החוויה אם ״רק״ אבוא לארוחת הערב? אך האם אני רוצה לעכב את הטיול ביממה רק כדי לישון שם?
דחיתי את ההחלטה וכשהלכתי אמנם עדיין לא הרגשתי 100%, אבל יכולתי ללכת, והתקדמתי יפה. פגשתי את ג׳ון ואז את חבורת ארבע הצלייניות הצעירות. איתן אכלתי צהריים ב-Villafranca והן נטו להמשיך לאותה העיירה, אז היו לי שותפות להליכה וכך זה קרה. הזמנו מקום באלברגה בכנסייה, סתם כי הוא היה זול יותר באירו, וכשהתקשרתי לפרמין כדי לבקש להצטרף לארוחת הערב אם זה עדיין אפשרי, הוא אמר שכן אך אני צריך לוודא שאני אישן במוניציפאל, אחרת העוצר באלברגה בכנסייה לא יאפשר לי להשתתף בארוחת הערב כמו שצריך. זה היה הרבה לעבד להחלטה, במיוחד אחרי יום ארוך ותוך כדי הליכה בגשם. אז המשכתי בדרכי וכמובן, דחיתי את ההחלטה.

כשהגענו לעיירה פשוט ניגשתי ל-Casa Susi — מתברר שהדלתות תמיד פתוחות לרווחה בשעות היום — וכשפרמין הגיע הדבר הראשון שעשה היה לחבק אותי. יותר מאוחר אמרתי לפרמין ולסוזי שזה המחיש את איכות המקום כפי ששמעתי עליה. אחרי כן הגיעו זוג הצליינים שהמלצתי להם יום קודם לבוא לשם. צחקתי שבגללם אין לי מיטה והם נבהלו, אבל הכל הסתדר ופרמין הביא לנו איזשהו קוקטייל לשתות יחד.
חזרתי לארוחת הערב ב-19:30 אחרי ביטול ההזמנה באלברגה בכנסייה ו-check-in במוניציפאל. בדרך פגשתי את ג׳ימי באכסנייה שלו ואחרי שהתארגנתי קצת קניתי נקניק וגבינה במרכול ושתינו בירה יחד.

התקלחתי במהרה והגעתי לארוחת הערב. שם ישבנו יחד הרכב מעניין מאוד: ההולנדית והקנדי מקוויבק שמטיילים יחד, ספרדייה שהיגרה לארה״ב, קמינו שלישי וכעת עם בנה האמריקאי וחברו מהאוניברסיטה שבכלל היגר לקנדה מהודו עם משפחתו, קוריאנית שזהו הקמינו השלישי גם כן, זוג גרמנים וזוג אירים.
המסורת שם היא שכל אחד מספר קצת על עצמו, סוזי (56) התחילה וסיפרה שהיא מאוסטרליה וטיילה בקמינו וכל-כך התלהבה שהיא החליטה להשתקע עליו. היא עשתה אותו לפחות שמונה פעמים במגוון מסלולים כדי לבחור את המקום המתאים וכך הגיעה לבניין הזה, בן 300 שנה, שהיה דיר חזירים. היא שיפצה אותו ולפני כשש שנים פתחה אותו. פרמין (47) סיפר שהוא מפמפלונה כך שהכיר את הקונספט של הקמינו, והכיר את סוזי באלברגה והתאהב בה. וכך כל אחד סיפר קצת. הקוריאנית סיפרה שבקמינו הראשון היה לה ממש קשה וכעת מאוד נוח. היא הבינה אחרי הקמינו הראשון שהיא בקושי הולכת בחיים שלה, כמעט הכל ברכב. אחרי שחזרה לעיירה שלה היא מכרה אותו והחלה להתנייד בלעדיו, וכעת היא יכולה ללכת 10 קמ׳ בלי מאמץ בבית.
פּוֹל האירי בהתחלה הציג את עצמו בשפה לא מובנת ואז באנגלית, והוא סיפר שכך נשמעת אירית למי שלא שמע. מתברר שזו סוגייה רצינית שם: Philomena אשתו אמרה שמנסים להפוך את זה מעניין פוליטי לעניין תרבותי של מורשת. הבריטים אסרו במשך תקופה על לימודים באירית ושימוש בשפה, וכך לפני מאה שנה משפה מדוברת נוצר מצב כיום שרבים מהאירים בכלל לא יודעים אותה. פול התלהב שאני מישראל כי היא מכיר קצת את החייאת העברית, שהיא ללא ספק אחד מההישגים הגדולים ביותר של הציונות לדעתי. כששאלתי אותה למה שיתנגדו להחייאת האירית, היא אמרה שיש קתולים באירלנד שאינם מעוניינים בזה כי זה עשוי לחזק את הרצון לאחד את אירלנד עם החלק הצפוני בשליטת בריטניה. מה שקורה שם מטורף.

ארוחת הערב הייתה מיוחדת מאוד, ולא בגלל האוכל (הטעים) או אפילו האנשים (הנעימים והמסקרנים), אלא הכל פשוט עבד. הייתה אווירה נהדרת, ואחרי כן לרגל האירוויזיון פרמין התעקש שנשיר שירים בשפות השונות שאנחנו יודעים, וכך שרתי להם את ״אני ואתה״, אמרתי להם שזה מתאים לקמינו כי זה גם בעל משמעות וגם קלישאתי בעת ובעונה אחת. הם התלהבו מאוד וסוזי אפילו העלאתה את הסרטון שלי שר באינסטגרם שלהם. שמענו בערב הזה גם אנגלית, באסקית, ספרדית, הודית וקוריאנית.

יצא לי לדבר עם Annemarie ההולנדית על הקשר שלה עם מקסים, וסיפרתי לה שבשבילי העניין הרומנטי הוא אולי היציאה המרכזית מאזור הנוחות בטיול הזה. עבורי חווית המשקל כבר נוצחה בשביל ישראל, ולהכיר אנשים זה דבר שאני מנוסה בו. אך בעניין הזה חוויתי משהו חדש וזה היה חיובי. סיפרתי לה גם את הסיפור של ההורים כדי להראות שיכול להיות עתיד גם לקשר לא ברור במהלך טיול, אם כי זה בהחלט קל יותר כשבאים מאותה המדינה בלי פערי שפה או תרבות משמעותיים. מעניין מה יעלה בגורלם, הם חמודים מאוד והיא אפילו אמרה שאילו הוא היה הולנדי היא הייתה שוקלת ברצינות (היא בת 29 והוא 38).

יש מסורת שם שכותבים בספר המבקרים, והישראלים כותבים בעברית. אז כשהישראלי הבא יגיע הוא יתרגם להם את דברי הישראלי הקודם. בעיניי זו מסורת מקסימה שהתווסף לה טוויסט נוסף אשתקד: היה אירי שהחליט פשוט לשלם עבור האירי הבא, וכשהייתה ישראלית ששמעה על זה היא דרשה לעשות גם כן. אמנם לא שילמתי על הבא, ובעצם הם לא רצו שאשלם בכלל, אבל כן הרמתי תרומה צנועה לקופסת התרומות שלהם.
בכל מקרה, יצא שאני קראתי את מה שיובל כתב, כי הוא היה הישראלי האחרון! זו הייתה סגירת מעגל מופלאה כי הוא בעצם מי שעודד אותי לבקר שם. הוא נשאר ער איתם עד 01:30 לפנות בוקר, והם היו קשובים ואמפתיים איתו. הוא העריך את זה מאוד וזה היה לו משמעותי מאוד בקמינו ובהתמודדות שלו, ואני כל-כך שמח שהיה לי חלק קטן בזיכרון הזה כשקראתי לסוזי ולפרמין את מה שהוא כתב והם נזכרו בו והתרגשו.
אחרי כן פרמין וסוזי דיברו איתי קצת, דיברתי איתם על דיוויד מ״לה בוהם״ שהם מיודדים איתו אבל לא פגשו פיזית כבר כמה חודשים (הם אמרו שייצרו איתו קשר). דיברתי איתם גם על חיי החברה כאן (יש להם חבורת outsiderים) והאם לא בנאלי לפגוש מדי יום אנשים באותה הנקודה בדרך (מתברר שבכלל לא). זה היה יפה כי הם באמת אמרו לי, וזה ממש מרגיש אותנטי, בהתייחס לאלברגה אחרים שבהם האנשים עושים זאת פשוט כפרנסה: For us this isn’t a job. For us this is our life.

לסוזי יש סיפור מעניין. היא נולדה באנגליה אך עזבה לאוסטרליה ״ברגע שיכלה״, שם היא גרה בסידני ועבדה בסידורי פרחים. סבה היה יהודי וסבתה נוצרייה, כך שהיא גדלה בסביבה די עשירה והיא מאמינה בהכל. יש לה קשר לישראל עם הרבה חברים ישראלים בסידני וגם חברות שהתנדבו בקיבוץ בצעירותן. היא עובדת בסידורי פרחים ועשתה זאת גם לבר מצוות ואפילו לראש השנה (תפוח בדבש). היא גם מרגישה מחוברת לבתי כנסת והיא סיפרה לי על בית כנסת בצרפת שביקרה בו כשדווקא הדגש בעיירה הוא שפעם זו הייתה מושבת האפיפיור לפני רומא.
זה מדהים איך אנשים יכולים למצוא לעצמם סידור בר-קיימא, גם גם אני לא בטוח שהוא לטווח הארוך. למשל סוזי עובדת חצי שנה באלברגה ואז חצי שנה עובדת בסידורי הפרחים באוסטרליה, נחה, מבקרת חברים ומשפחה — וחוזר חלילה. שם קיץ כשכאן חורף כך שמבחינת מזג האוויר זה נפלא עבורה. אגב, ישראלית כתבה בספר המבקרים ״אין מה לעשות, יש בסוזי משהו ישראלי״, ואכן יש בזה משהו. היא גם מיינה כמה פעמים שהיא מאוד רוצה לבקר בישראל!

לסיום, אחרי כל ההכנה והציפייה — שמח שהייתי שם. זו לא הייתה ארוחת ערב צליינית, אלא פשוט ביתית.
וטוב שכל הציפייה הזו שככה ואני יכול לדעת שחוויתי שם חוויה נפלאה.Les mer