Mandi

בשבועות הראשונים של הטיול, פגשתי רק מהנדסים מבאר שבע. תהיתי לעצמי איך יכול להיות שאני מיעוט כפול. גם מירושליים וגם מיעוט שלומדת מדעי הרוח והחברה. אבל מאז שהגעתי לקאסול, הגלגל התהפך וכל הירושלמים הדתיים והמוזיקאים התגלו פתאום. אפילו פגשתי פה חברה מהיסטוריה וחבר ממדעי המדינה.
כרגיל כשהגעתי לקאסול, לא הייתה לי תוכנית מסודרת למה שאני רוצה לעשות כאן בעמק הפרוואטי, ולכן, ברגע שמשהיא בשם אור כתבה בקבוצת הןוצאפ שהיא מחפשת שותפה לנסוע לכפר קטן שנקרא מטאורה עניתי ישר בחיוב.
ברגע שנפגשנו כבר ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון לכתוב לה. אהבה ממבט ראשון.
נסענו באוטובוס המקומי לכפר שנקרא ג'ארי ומשם, עלינו ברגל בעלייה די חדה אל הכפר מטאורה. מדובר בהליכה של בערך חצי שעה. היום היה יפה אם כי חם, וההרים הירוקים של פרוואטי היו עוצרי נשימה. בדרך לא ראיתי אפילו חמור אחד, אבל במקום ראינו פרות. כמעט משתווה(:
הגענו לכפר, והתיישבנו בבית הקפה המקומי. יש רק אחד. האישה שמנהלת אותו מכינה את האוכל במיוחד בשבילך, מה שאומר שמרגע ההזמנה ועד לרגע האכילה יש זמן רב... דורש סבלנות, אבל שווה כל ביס. פגשנו שם שני בחורים דתיים שנשארו שם כל השבוע. שניהם מוזיקאים אחד מנגן בעוד ( כמו מארק אליהו) והשני מתופף. דניאל, שמנגן בעוד, הביא אותו למטאורה וניגן לנו, היה מדהים. הוא אפילו נתן לי לנסות! התוצאה הייתה שילוב של זיופים וחריקות אבל לי היה כיף

אני ואור ירדנו למפלים, בערך האטרקציה היחידה באיזור. בדרך, פגשנו בשני ילדים שפנו אלינו באנגלית רהוטה אז התחלנו לדבר. הילדים גרים בכפר הסמוך למטאורה והם עושים את הדרך המפותלת בתוך היער ומעל המפלים פעמיים ביום. זו כנראה הליכה של יותר משעה. הילד הגדול, סיפר שהוא רוצה להיות חייל כשיהיה גדול. אני לא בטוחה שזה מה שאני הייתי מאחלת לו, אבל מהמעט מידע ששמעתי, נראה שחיילים הודים מרוויחים פה בכלל לא רע. עוד בלה, בדקנו את העניין ומסתבר שהחיילים הסדירים בצבא ההודי מרוויחים בערך 44 אלף רופי לחודש! זה בערך 1700 שח, סכום שהוא גדול יותר ממה שטני הרווחתי בצבא. נראה שבזמן האחרון, שירות צבאי הפך לנתיב שמאפשר מוביליות חברתית כאן בהודו.
אחרי שנפרדנו מהילדים ירדנו למפלים בירידה תלולה במיוחד. כשהגענו לנחל, התישבתי על גשר עץ הרעוע ובכישרון מיוחד הצלחתי לשבור חלק ממנו ונפלתי למים. לא קרה לי לי שום נזק.
בערב, הלכנו לאכול. המוזיקאים שהיו איתנו פיתחו קשר מיוחד ים בעלת המקום והפכו שם לבני בית . הם ביקשו ש
ממנה להכין לנו מה שהיא רוצה. מפה לשם, קיבלנו ארוחת מלאכים עצומה עם מלאיי קופתה אורז דאל, סלט ממלפפונים שהיא מגדלת בעצמה בגינה, ירקות מבושלים ועוד... דיברנו הרבה על דת אמונה ומנהגים של דתיים. היה ממש כיף ומעניין. הדתיים טענו שהם כל הזמן שואלים את עצמם אם הם מאמינים באלוהים ואילו החילונים לא מתעסקים בשאלות כאלה כי התשובה ידועה להם מראש- - אין. זה היה מוזר לשמוע את זה במיוחד בגלל שבאופן אינטואיטיבי אני חשבתי שבגלל שהם יודעים שיש אלוהים, הם לא צריכים להתחבט עם השאלה של הקיום שלו. מעניין לראות שהזלזול אחד בשני הוא זהה לחלוטין בתוכן שלו.
בבוקר, אני ואור הצטרפנו למנהג שלהם לשמוע פודקאסט של מוזיקה תורכית. הפודקסט נקרא אל חאן, והוא מוגש בצורה יוצאת מן הכלל על ידי איש עם מבטא תורכי כבד. ( אבא בטוח היה אוהב)
חזרנו לקאסול והיה לנו מלא סידורים. דבר ראשון היינו חייבות לקנות בגדים מתאמים לפסטיבל שקורט פה הסופש. מסיבות שלושה ימים ברצף. נראה לי שיומיים יספיקו לי (;
אכלנו, קנינו שוב אכלנו, שוב קנינו ואז נחנו. גם את זה צריך לעשות מדי פעם.
בערב ישבנו בבית חבד, הם פתחו בקבוק וויסקי והתחילו שיעור על פרשת השבוע והפרשנות של הרבי מילובביץ. נכנסתי לשיחות עומק עם המתנדב שהעביר את השיעור על הדולר שחילק הרבי מילובביץ למאמינים שלו בניו יורק.
היום יום שישי, היינו במסיבה שההליכה אליה לקחה לנו שעה לכל כיוון. בחול חשוב לי יותר ליזכור כשמגיע יום שישי אז טזבהו מוקדם כדי להספיק לארוחת שישי בבית חבד.
כל הזמן חושבים פה שאני דתייה. לדעתי אמרו לי את זה לפחות 10 פעמים ביומיים האחרונים. משום מה, בעיניי זו דווקא מחמאה(;Read more