Camino de Santiago

היום היה היום האחרון המלא, הממושך, בקמינו. כמו כל הדברים מהסגנון, זה די מטורף להגיע לסיום. נדמה שזה חלף ממש מהר — הימים ארוכים אך השבועות פתאום נראים קצרים.

הלכתי במהלך היום בעיקר לבד, חלק מהזמן עם מקסים מקוויבק ובסוף היום עם קיארה מפירנצה שגרה ועבדה שלושים שנים בלונדון.
לגבי קיארה אני חושב שהיא די מסתייגת מישראל, כי היא אמרה שהיא לא מבינה איך נצא מהבלגן שנכנסנו אליו. לא בטוח אם היא התכוונה להפיכה המשטרית, לפלסטינים או למשהו אחר. כך או כך, דווקא בגלל זה אני ממש שמח שהזדמן לי לשוחח איתה והיה נראה שהיא גם מקשיבה. הסברתי לה את הדברים מהפרספקטיבה שלי והיה לי חשוב שהיא תדע שיש רבים בישראל — לא רוב, לא מספיק, אבל יש — שחוששים מאוד מהמצב של הסכסוך וגם באופן כללי מהמצב בארץ.

גם עם מקסים היה לי שיח מעולה. הוא סיפר לי על קוויבק שממנה הוא מגיע. כידוע, הם מיעוט בקנדה ומי שגר שם רינו מחשיב את עצמו כקנדי אלא Quebecer. הם שומרים באדיקות על הנרטיב והמורשת שלהם, למשל השפה הצרפתית, ובפרסומות לדוגמה אם יש כיתוב באנגלית הוא חייב להיות בגודל גופן קטן יותר מאשר המקור הצרפתי. הוא הוסיף שיש חוק בקוויבק שמחייב את המעסיק לאפשר לעובד לעבוד בצרפתית אם הוא חפץ בכך.

דיברנו על המחאה, הוא מאוד מתרשם ממנה, ובכללי מעצמו אמר לי שהוא ממש שמח לשמוע עוד על ישראל. הדעה הרווחת בקרב ה״בועה״ שלו בשמאל היא שפשוט צריך לשחרר את פלסטין, והוא היה ממש שמח לשמוע עוד על המדינה ועל המורכבויות שלה חוץ מהסכסוך הישראלי-פלסטיני.
כשסיפרתי לו על האורתודוקסיה היהודית ובפרט על חוק החמץ, אני מקווה שהוא לא הזדעזע יותר מדי. בכל מקרה זה היה לו טוב לשמוע שיש אנשים בארץ שמסתכלים על הדברים בצורה מורכבת, והוא זה ששאל אותי על המחאה ולהבין בדיוק מה החקיקה המוצעת.

אצלם המחאה הגדולה האחרונה הייתה לפני כעשור והוצתה על רקע רצון להעלות את שכר הלימוד באוניברסיטה. הנו מחאות ענק בקוויבק ובמשך שבעה חודשים השביתו את הלימודים. המחאה הייתה רחבה יותר ועסקה בשוויון הזדמנויות, בפרט בתחום החינוך, ובזכותה שכר הלימוד שם הוא הכי זול בצפון אמריקה, באותם סדרי גודל כמו בישראל. די מדהים — מקסים טען שהתעריף הנמוך הוא פשוט כי האנשים בקוויבק היו מוכנים להיאבק על זה.

איכשהו הגענו לדבר על ה-First Nation people בקנדה, והוא סיפר לי שלאחרונה נחשפים קברי אחים וסיפורי זוועות עם מעורבות של הכנסייה הקתולית בהפרדת ילדים ממשפחותיהם וניסיונות ל״חינוך מחדש״ של אותם ילידים. זה עצוב במיוחד על רקע המוניטין של הקנדים, הרי הם תמיד משווקים את עצמם כאנשים נחמדים ולא מזיקים.
מתברר שבאופן כללי עד לפני כמה עשרות שנים הכנסייה הקתולית הייתה בעלת השפעה עצומה בקוויבק. אז היה מאבק גדול של הציבור נגד זה והכוח שלה נחלש באופן משמעותי, עד כדי שכיום רבים מאוד נמנעים מקשר לדת כמו מאש. אם מתחילים לדבר עם מישהו על דת, הוא מיד ירצה להימנע מלעסוק בנושא או יחשוש ממיסיונריות או משהו כזה. לאחרונה היה חוק שאסר על אנשים בעלי השפעה, כמו פוליטיקאים, שוטרים ומורים ללבוש סממנים חיצוניים שקשורים לדת בציבור, כגון כיפה או חיג׳אב, כדי שזה לא ייתפס כעידוד דתי (כרגע העניין מבורר בבית המשפט העליון מחשש שמדובר בפגיעה בחופש הדת). ואפילו הקללות בקוויבק קשורות לאלמנטים נוצריים מרוב שזה מושרש באופן תרבותי — כשהוא סיפר לי את זה הייתי בהלם, ואפילו קצת קינאתי בכך שבציבור הרחב לא לוקחים את הדת ברצינות והיא אינה ״פרה קדושה״ שצריך להתחשב בה ואף להיזהר בכבודה.

זו הייתה שיחה מעניינת, כי הוא אומר שהסטייה הקיצונית לכיוון החילוני גרמה לכך שלרבים בעצם אין איזושהי קהילה שהם משתייכים אליה, בפרט בעיר הגדולה שם הוא גר (מונטריאול), ועבורו זה חסר. יש להם תרבות הוֹקי מפותחת, ואצלם היופי הוא שזה לא נחשב נחות או פרימיטיבי לאהוד קבוצת ספורט, ולכן כולם שותפים בזה. אבל לטענתו זה לא מספיק.
סיפרתי לו על הקושי להיות רפורמי בישראל, שזה נחשב גרוע יותר מלהיות אתאיסט, אבל דווקא אני גאה בזה, וחבר בזה בשביל הקהילה שלי וכי אין מה לעשות, זו המורשת שלי בסופו של דבר. סיפרתי לו גם על מסורת ה״על האש״ ביום העצמאות ועל היתרון להיות יהודי בעולם, הוא שבכמעט כל מקום תוכל למצוא יהודים אחרים ולהרגיש שייך לאיזושהי קהילה.

צחקתי ואמרתי לו שאצלם סילקו את החלקים הרעים של הדת אך השאירו את החלקים הטובים: החגים כמו חגי המולד והפסחא הם עדיין ימי חופש, וזו הזדמנות בשבילם להיפגש עם המשפחה וחברים. אמרתי לו שזה די דומה בישראל: גם החילונים המושבעים ששונאים את הדת יחגגו את ליל הסדר וחגים נוספים, ובאופן כללי אין איך לברוח מהדת במרחב הציבורי כי זה נוכח בכל מקום כשיש חג. Czytaj więcej