Naama in india 2022

בתור סטודנטית למדעי המדינה והיסטוריה, כנראה הייתי חייבת להגיע לאמריצר. זו עיר שנמצאת בערך כ24 ק"מ מפקיסטן ובערך כ- 50 ק"מ. מלאהור, אחת הערים הגדולות במחוז פונגאב שהיום נמצא בפקיסטן.
הנסיעה מקאסול לאמריצר הייתה בערך 14 שעות מערבה וההחלטה שלי לנסוע הייתה לא רציונלית מרוב הבחינות.

אני משתפת אתכם שקיבלתי חיידק בבטן שלא טיפלתי בו בזמן, דבר שמאוד החליש אותי. הרגשתי חלשה בקאסול ונשארתי עוד יום כדי לנוח. כנראה, שיום אחד לא הספיק לגוף שלי, אבל כמו שאתם בטח מכירים אותי, הראש לא תמיד מחובר 😅. אז החלטתי לנסוע באוטובוס לילה לאמריצר, עיר מרוחקת ושונה מכל דבר שראיתי עד עכשיו בהודו.
אומנם, הראש לא מחובר לגוף אבל הוא כן מחובר לשכל. והשכל שלי מתעניין בדיוק במקומות כמו אמריצר.

אמריצר היא עיר בקונפליקט. מזכירה מאוד את הסיפור של ישראל ופלסטין. יש שלושה אוכלוסיות שונות שרואות בחבל ארץ פונגאב בית - הינדואים, סיקהים ומוסלמים. במשך שנים היו מחלוקות בין ההונדואים למוסלמים( הסיקים חברו בעיקר להינדואים) על בעלות על האיזור הזה.
פונגאב, נחשבת לאסם התבואה של הודו. יש בה אדמה פוריה מאוד והרבה עושר. החברה הודו מזרחית( בריטית) הביעו גם כן המון עניין בחבל ארץ זה. כך, נוצר מצב שהבריטים שלטו באיזור, והמקומיים מתיחלים להתארגן יחד כדי להשיג עצמאות מהבריטים. הבעיה, שבין המקומיים יש מחלוקת ארוכת שנים על הזכות למשול. האם זה הינדוסטאן או פקיסטן?

מצאתי שלושה משפטים שממחישים את המלכוד של מדינת פונג'אב:
Lekey rahenge Pakistan- we will ensure the creation of Pakistan

Nah banega pakistan, but keep Mera khakis khalistan- we won't allow pakistan to be created by the division of our Sikh homeland

Hindustan zindabad - long live India

בשנת 1947 כשהבריטים כבר היו בשלים לעזוב את הודו, היה צריך להתמודד עם השאלה של פונג'אב( ובנגל- בבנגל היה סיפור דומה בין הודו לבנגלדש).

היה ברור שמדינת פקיסטן תוקם שכן הליגה הערבית התארגנה באופן מאוד יעיל ודרשה עצמאות הן מההינדואים והן מהבריטים. אבל איפה יעבור הקו? כדי לענות על השאלה הזו, הבריטם החליטו לעשות דבר שאני מקווה לא יעבור בישראל לעולם. הם הביאו עורך דין ממולח בשם לורד רדקליף שיש לו אפס בקיאות במחלוקת הקיימת כדי להחליט תוך כמה שבועות על הגבול ( מתוך מחשבה שכך הוא יישאר " נטרלי" ) בשבועות ספורים בין תחילת יולי ל15 באוגוסט, רדקליף והצוות שלו היו צריכים להחליט על חלוקה של ערים, פירוד משפחות חלוקה של משאבי טבע, נכסים כלכליים, מקדשים דתיים, ואוצרות תרבותיים. את המידע הזה קיבלתי במוזיאון ההפרדה בו שהיתי במדך 3 שעות בערך. לצערי היה אסור לצלם.
האמת שלרוב אני ממושמעת אבל היה דבר אחד שלא התאפקתי ועברתי על החוקים. מגילה שמספרת על הרגע שבו רדקליף קבע את הגבול שמתקיים עד היום. אני מצרפת תמונה של ההכרזה, ממליצה לקרוא

ההחלטות של רדקליף הובילו לתוצאות קשות מאוד. הגירה מסיבית ( לשני הכיוונים) אנשים איבדו את כל רכושם ומצאו את עצמם במחנות פליטים שבהם היה רעב מחלות וסבל גדול. אנשים שהיגרו מפקיסטן להודו המשיכו להסתובב מצולקים במשך שנים והתפזרו בכל רחבי הודו. אני חושבת שזה אחד הרגעים היותר מצמררים בהיסטוריה ההודית.

בשיעורי היסטוריה, למדתי שהמלחמות הכי קשות קורות בתוך אותה הציוויליזציה ולא בין שתי ציוויליזציות שונות. התבוננות במקרה של לאהור- אמריצר רק הדגיש לי את התובנה הזו. אומנם, המוסלמים ההינדואים והסיקהים מאמינים באלוהים אחרים, אבל התרבות שלהם משיקה בהמון תחומים בחיים.
אחת האטרקציות הכי פופולריות באמריצר היא לראות את הטקס החלפת המשמרות. זה טקס ריקודים- צרחות בין ההודים לפקיסטנים. הטקס קורה בתוך מגרש שנראה כמו מגרש כדורגל, שחוצה אותו שער גבול( גבול אמיתי בין שתי המדינות) האמת שזה היה לא כוחות. המגרש של ההודים היה מפוצץ, ומאובזר במסכים ורמקולים ואילו המגרש הפקיסטני היה קטן וחצי ריק.
הטקס התחיל במסיבת ריקודי נשים. נשים צבעוניות שרוקדות מכל הלב לצלילי מוזיקת פופ הודית. הרעיון המרכזי של הטקס הוא להפגין מי צועק יוצר חזק. וממש כמו בכדורגל כל כמה זמן כל הקהל מריע יחד ומרים ידיים. לאחר מכן מתחיל המסדר עצמו. בו, משתתפים חיילים מעוטרים במדים מפוארים ולא פראקטיים בעליל. שני הצדדים רוקדים בדיוק את אותו ריקוד ביזארי בו הם מעיפים את אחת הרגליים שלהם למעלה במין תנועת בעיתה.
יש המון הפגנת עוצמה בטקס הזה וברור שהודו לוקחת בגדול.
הנסיעה לטקס החלפת המשמרות ערכה בערך שעה וחצי בריקשה( מן קולנועית סגנון הודו) הנהג שלנו היה איש נחמד שהקפיד לספר על כל האתרים המעניינים. הוא ניסה לאפיין את האנשים הפונג'בים כך-הם אוהבים: אוכל טוב מוזיקה חיה ונשים יפות
חשבתי שזה לא כל כך שונה מכל מני גברים שאני מכירה.... 😉

אחד מהמקומות באמריצר שנחשבים ל- must see זה מקדש הזהב, the golden temple. מדובר במקדש סיקהי עצום המכיל קילוגרמים על קילוגרמים של זהב אמיתי. המקדש מוקף באגם שהמים בו נחשבים כמובן לקדושים. זה מתחם עצום בו אנשים יכולים לבוא לישון ולאכול בחינם- כל היום. המטבח במקדש הזהב נחשב למטבח הגדול ביותר בעולם ובממוצע הוא מגיש בערך כ15,000 מנות ביום. המטבח מתבסס ומתפקד אך ורק על עבודה בהתנדבות. אנשים באים להתנדב בשתיפת כלים, בישול, ואפילו קילוף שום. לא התאפקתי והצטרפתי לנשים המבוגרות שמקלפות שום בהנאה. הן התעקשו לדבר איתי בהינדית למרות שהיה ברור שאין לי מושג מה הן אומרות. כשהלכתי קיבלתי חיבוק מכל אחת!

בערב, הלכתי למופע אורות באתר ההנצחה של הטבח שנעשה באמריצר בידי הבריטים. מפקד בריטי החליט לפתוח באש על הודים שהחליטו לשבור את העוצר שהיה עליהם כדי לחגוג את אחד החגים החשובים שלהם. בטבח נרצחו מאות אנשים וילדים. התחושה שלי היא שרוב האנשים כאן לא באמת מכירים את האבלות הנוראיות שעשו כאן הבריטים. אז מאוד שמחתי לראות סוף סוף התיחסות כזו.
למופע הזה לקח אותי הודי שפגשתי במקדש הזהב. הוא היה מאוד נחמד והתלהב מזה שאנשים חשבו שאני אשתו (;

שנה טובה
נעמהLeia mais