אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים
March 26, 2022 in Israel ⋅ ☀️ 16 °C
8 חודשים לאחר השחרור מהצבא עליתי על מטוס למדינה רחוקה בנסיון להתרחק קצת מהבית ולהבין כמה דברים עם עצמי.
כשאני אומר בית אני מתכוון לשני מימדים:
1. הסביבה החיצונית- המשפחה שלי, החברים שלי, הבית שלי והמיטה שלי, העבודה שלי, ההרגלים שלי, האוכל שאני אוכל, המוזיקה שאני שומע, הספרים שאני קורא. מה שמוכר לי ושגרתי לי.
אני כמובן לא מטיל ספק בחשיבותם ועל אחת כמה ביקיריי ואהוביי ובכל הטוב שהם מסבים לי בחיי, אבל אני חש שלפעמים מוטב להתרחק על מנת להצליח לשמוע יותר טוב את עצמך.
לעולם מפגש עם המוכר יוליד מימד של ציפיה וריצוי. מכירים את תומר כבר תקופה ולכן קיימות הציפיות שמותאמות להיכרות איתו. ההסתכלות עליו היא בצורה מסוימת, מובנית שעלולה להיות מקבעת ולשמר דפוסים שאולי כבר לא נכונים יותר עבור התומר ההוא. מערכת הציפיות הזאת מפריעה לפרט לתור אחר צדדים נוספים, רבדים אחרים ששונים מהמצופה.
מגיל קטן שנאתי פלפל ממולא ועמדתי איתן בדעתי לא לאכול את זה כל 23 שנותי, טיפסתי על עץ גבוה ועשיתי סצנה כל פעם שזה מה שהוגש לאכול. אבל האמת, שאולי הגיע הזמן ואולי אני אפילו טיפ טיפה סקרן לטעום פלפל ממולא. ותמיד עם אנשים אני חברותי ודברן ומצחיק, אבל האמת, שבאלי לנסות להיות הבן אדם שפשוט הולך הצידה לקרוא ספר ולא מרגיש צורך לקחת אחריות על הסיטואציה.
אז נסעתי רחוק כדי להשקיט את הסביבה החיצונית ולהיות יותר פנוי לשמוע את הקול שלי עצמי. ולאכול פלפל ממולא.
2. הסביבה הפנימית.
רודולף דרייקורס טען שהזהות של אדם נבנית מתוך הזיקה שלו להשתייך לחברה ועל כן הוא לוקח לעצמו תפקידים בקבוצה שמגדירים אותו. פורמליים או בלתי פורמליים.
אני חש שבשנים האחרונות של חיי לקחתי לעצמי מספר תפקידים בקבוצות שונות שכל אחת מהן מדגישה פאן מאוד שונה בזהות שלי. ושלא ישתמע לא נכון, לרגע לא הייתי צבוע. הייתי פול אין, האמנתי בזה, חייתי את זה, בלהט.
להלן התפקידים המרכזיים;
תומר התלמאיסט- הילד שעזב את אורנית לתל אביב! השחקן! הרגיש! הפילוסוף! מדבר בתשוקה על האקסיזטנציאליזם של קאמי או על הפוסטמודרניזם של לוין! וזה מה שזה היה, ילד רוחניקי, מלא בסקרנות שבא לטרוף את העולם.
תומר המכיניסט- החכם, זה שתמיד יודע לצתת איזה טקסט רלוונטי, הזה שמקריא את הנאום בוגר בסוף המכינה, החברותי (שלא להגיד פופלרי) שכולם רוצים להיות חברים שלו.
תומר הפרמדיק- על זה. בשליטה. אוי כמה שליטה. כמה עיסוק בכוח. עיסוק בחיי אדם. תסביך אלוהימי קל. מצטיין. קנאי להיות הכי טוב ולהוכיח לכולם שאני עושה את הרפואה הכי טובה שאפשר. מנותק מרגשות. לא מדבר על אומנות או ספרות או קשקושים כאלה. מתעסק בתכלס. דואג שהצוות שלי יהיה הכי מקצועי. בקנאות. מחשבות מסתכמות בכמה מ״ג הקסקפרון לתת לפצוע בן 6 כאשר לחץ הדם שלו הוא 52/34.
תומר המשוחרר- אבוד בחלל....ספק סטלן ספק בהיסטריה ....
כמובן שזו השטחה של הדמות שהייתי בתקופות מסויימות בחיים, אבל לא סתם זה נגמר ב׳אבוד בחלל׳. זה נגמר כי שאלתי את עצמי- עכשיו כשאתה לא מאמץ לך שום תפקיד, מי אתה לעזאזאל?
זכורה לי סיטואציה משעשעת ומצערת בו בזמן מסוף השירות הצבאי שלי. ברגע של פתחון לב סיפרתי לחבר אולי הכי קרוב שהיה לי בצבא, שאני, תומר הפרמדיק (שלתפישתו הוא נולד עם מזרק ביד, בן אדם הכי מחושב ורציני ורציונאלי שיש שבטוח הולך להיות איזה רופא מצליח), לפני כמה שנים למדתי תיאטרון וספרות ופילוסופיה.
לא נהגתי לדבר על התומרים האחרים, ואפילו קצת הסתרתי את זה בגלל ההתנגשות שהרגשתי בין הזהויות האלו.
הוא לא היה יכול להאמין שאני פעם הייתי תומר כה אחר. הוא לא יכול היה להאמין שפעם לא הייתי תומר הרציני על סף הנאצי, הנוקשה שדורש כל-כך הרבה, שמדבר בשפה כלכך רציונאלית ורפואית, כמעט ובלי שיח רגשי או עמוק- שיחק פעם על במה, שר ורקד, והיה מאוהב עד כלות.
רגע משעשע אך גם מכונן כשראיתי את המבט המופתע שלו בעיניים וחשבתי לעצמי שאולי משהו לא כשורה.
עליי לברר מהי האמת- איזה מן התומרים הוא התומר שאני?
הרגיש לי שרק דרך בריחה משירות טוטאלי ומסור של תפקידים, אוכל לשאול את עצמי את השאלות האלה ולהבין אולי מי אני ולאן אני הולך.
"I can't go back to yesterday because I was a different person then." (Alice In Wonderland)
אז
ארזתי מזוודה עם הרבה מידי גרביים, קצת בגדים, ציוד לטרקים, אבל גם הרבה סקרנות וסבלנות להכיר צדדים שעוד לא פגשתי או מימשתי, להיאבד בהודו ואולי למצוא שם את הנוסחה הנכונה של תומר.
נסעתי לגמרי לבדי למסע מעניין, מפחיד, מטלטל, מרגש.
יכולתי להרשות לעצמי לצאת למסע כזה רק כי ידעתי שיש לי מקום טוב לחזור אליו.
מה שניסיתי לא לקחתי במזוודה זה געגוע. זה קשה, ולפעמים הוא קצת מתגנב, לא אשקר. אבל געגוע הוא סוג של בגידה בעיני. אתה נמצא במקום אחד עם אנשים מסויימים כאשר היית רוצה להיות במקום שני עם אנשים אחרים, לא ככה מתמסרים, לא ככה נמצאים ברגע. אז אני משתדל ומניח בלב שלם בצד את הכל ונמצא.
בהצלחה,
תומר.Read more
נחיתה בקטמנדו, נפאל
March 29, 2022 in Nepal ⋅ ⛅ 25 °C
לאחר קונקשן בטורקיה ושעות טיסה והמתנה ארוכות, נחתתי בקטמנדו. בקונקשן פגשתי זוג בנות מקסימות שהגיעו יחד לטייל.
היה נעים להרגיש לא לבד לגמרי במיוחד לאור זה שמשום מה (?!) חשבתי שזה לגיטימי להגיע למדינה זרה בלי שאני יודע עליה כלום, ואפילו לא יודע דברים בסיסיים כמו איפה אישן או מה אעשה. הן אמרו שהן לוקחות מונית למלון שנקרא ׳יוג הוטל׳ שלפי שמו נשמע מקום מצויין להתחיל בו.
עלינו יחד על מונית ונסענו למלון. הדרך לשם שונה מכל עיר אחרת שהייתי בה בחיי, דגלים צבעוניים עם כתובת טיבטית עליהם מכל עבר, צפיפות מטורפת, צפצפות בכל מקום, מרגיש שהנהגים סתם משוחחים ביניהם, צופרים אחד לשני כדי לשאול מה נשמע ואיך הייתה ארוחת הצהריים. העיר ענייה, כבלי החשמל נראים כמו שהייתי מתאר לעצמי שהיה לפני 60 שנה, מספיק משב רוח קל כדי להפסיק את החשמל לעיר כולה. כלבים משוטטים מלוכלכים ועלובים. כשאני מגיע למלון אני שומע קצת עברית סביבי, ולאט לאט מבין שאני קצת בהלם תרבות, ליטרלי. מה לעזאזל קורה פה. מה זה. עומדים בקבלה במלון שנראה שונה מכל מה שראיתי בחיי, והנפאלים כה מסבירי פנים אבל איטיים כל-כך, לא יודעים לתת שירות מערבי, ענייני, מהיר, יעיל. אחרי זמן רב אני נכנס לחדר עם עוד חמישה אנשים ועושה את מיטבי להיות חביב ונעים הליכות לכל הנוכחים לאחר יממה קשה.
הבנות מהמטוס, מאי והדס, מצאו איזה בחור שמוכן לקחת אותנו לאכול משהו ולסדר כמה דברים כמו צ׳יינג׳, סים וקצת ציוד חסר. הבחור שלקח אותנו היה מיוחד במובן השלילי של המילה באנרגיה המוזרה והמטיפנית שהוא הקרין, וכולנו כמובן דואגים להיות נחמדים ולשמור קרוב כל מי שיכול להפוך את החוויה הזאת לקצת פחות מפחידה עבורינו.
מאי אמרה שהיא רוצה לאכול במקום ושתהיה לה חוויה אותנטית והוא תקף אותה שאחרי מסעותיו במזרח ומנסיונו הרב אין כזה דבר אותנטיות ושזאת צביעות או משהו כזה ושלושתינו הנהנו בנימוס.
עברנו במשך כשעתיים בעשר חנויות שונות כדי להשוות מחירים של סים, הוא היה מאוד נחוש בדעתו למצוא את הסים המשתלם בקטמנדו וכמובן אנחנו לא רצינו להיות לא מסבירי פנים אז עשינו את הטרק הראשון- טרק הסים.
לסבר את האוזן, ההבדל המקסימאלי בין הצעות המחיר הנמוכה והגבוהה ביותר היה שווה ערך פלוס מינוס לבזוקה (אבל בזוקה במבצע), ובכל זאת עשינו את זה.
חזרנו למלון, שאני חושב שתיאור יותר מדוייק לו יהיה דיר לבני אנוש, ועליתי לבדי גבוה לגג. וואו. זה היה המקום הכי נורמלי ומשרה שלווה שמצאתי בקטמנדו. הזמנתי לי צ׳אי מסאללה וישבתי להסתכל על הנוף מסביב. הלבד היה לי נעים האמת, הרגשתי שאני מוצף בכל הפחדים והמתח של היום האחרון ועוד עייף מהטיסה והלבד היה נחוץ.
קטמנדו הייתה שונה מכל הציפיות. היא הייתה דוחה. מקסימה, אבל דוחה. הרחובות צפופים להחריד, הרעש נוראי והדבר שהוא כביכול הכי בסיסי- נשימה, היה מכביד כי זיהום האוויר שם לא נורמלי. העיר השרתה עלי מתח מסויים, היה שיפט קיצוני מידי בין אני המערבי לבין אוכל רחוב וחולדות ורעש ובלאגן.
שמרתי את מחשבותי לעצמי כי הרגיש לא לעניין לבטא את זה. הלכתי לישון וקמתי באמצע יום המחרת. לא רציתי לצאת מהמיטה, הרגיש לי שזה המקום הכי מוגן ונורמלי שאני יכול להימצא בו.
בסוף הרעב גבר ואמרתי לעצמי שאלך לאכול בבית חב״ד, הכי קרוב לחוויה מערבית שאוכל לקבל.
אני מגיע לבית חב״ד ויש שולחן של ישראלים חביבים, איתם גם יושבות הדס ומאי, אז אני מצטרף.
ויש איזו בחורה בשולחן, קטנה וחביבה שמדברת בצורה מאוד כריזמטית על מה שהרגשתי שאסור להגיד, היא אומרת שקטמנדו בכלל לא נעימה לה והיא מבחינתה לצאת משם אתמול. היא מספרת שאולי תיקח באותו הערב אוטובוס של 10 שעות לעיר פוקרה עם חברתה ניקול. מבלי לחשוב אני אומר לה, לקמה, ׳אני בא איתך.׳- יש לה כל מה שלי אין- אוריינטציה של זמן מקום וסיטואציה, ובמעטפת של כריזמה ותחושות דומות לשלי, נשמעת כמו מישהי שמוטב לדבוק בה.
אני הולך לסוכנות לקנות כרטיס נסיעה לאוטובוס ומתארגן לעזיבה וכך, כמה שעות לאחר מכן, קמה, ניקול ואנוכי עוזבים את קטמנדו אחרי יממה אחת בלבד ויוצאים למסע לפוקרה.Read more
הבריחה לפוקרה
March 30, 2022 in Nepal ⋅ ☁️ 22 °C
לאחר נסיעה באוטובוס ׳דלוקס׳ לתיירים שארכה כ-10 שעות במשך כל הלילה, הגענו לפוקרה. בדרך ישבתי ליד איזה בריטי שהגיע למסע רוחני ודיברנו כמה שעות, כשירדנו מהאוטובוס הוא חיבק אותי מכל הלב ושלח לי שלל איחולים לבביים. אוי פוקרה.
אני לא ממש יודע במה אני מאמין, אלוהים, בודהה, גלגול נשמות, או מפץ הגדול, אבל אין לי איך להסביר את זה מלבד להגיד שפוקרה הייתה טעונה כלכך אחרת אנרגטית מקטמנדו.
הגעתי בחמש בבוקר כשהגוף מותש, והרגשתי שאני נושם לרווחה. מצאתי הכל יפה, והכל טעים, והכל נעים. כמו שגולדברג כותבת ׳ורחב בך השקט׳, הרגשתי ממש כך.
הגענו עוד בחשכה, עם עלות השחר למעשה, וחיפשנו איפה להניח את התיק הכבד וגם את עצמנו.
כולם אמרו לנו ללכת ל׳מקום של שלום׳ שם נמצא סאם שהוא בחור נפאלי שיודע ועוזר בכל במחירים לגיטימים לגמרי.
בהגיענו מצאנו את השער נעול.
סיטואציה משעשעת אך גם קצת מטרידה, מה נעשה עכשיו? חמש בבוקר ואנחנו תקועים עם תיקים על הגב באמצע פוקרה והנפאלים נוהגים להתניע רק ב9-10. היה שם איזה כפתור לצלצל בפעמון שהיה נראה שלא מחובר לשום חשמל ולא בדיוק פעיל, אבל יותר למען השעשוע לחצתי עליו, ואחרי שתי דקות הופיע מלאך נפאלי שקם משנתו רק כדי לפתוח לנו את השער. הוא פתח לנו את המשרד של סוכנות המטיילים ואמר לנו לנוח שם בינתיים.
התחיל להאיר והחלטנו שמוטב יהיה ללכת לחפש חדר, עברנו בכל מיני בתי מלון ושמענו הצעות מחיר וראינו את התמורה, בסוף מפה לאוזן שמענו על הוסטל שנקרא ׳יוניקורן׳, ובהחלט מצאנו חדר חביב לשים בו את הראש. הבנות הן דתיות ולכן התפצלנו- אני חדר לבדי והן יחד. וואלה אחלה.
אז לא לפני שאכלנו שקשוקה מוצלחת ביותר אצל סאם שהוא בחור נהדר ומקסים שעוד יחזור כמוטיב בפוקרה, הלכנו להתקלח ולישון.
טוק טוק טוק.
קמה דופקת לי על החלון של החדר בהוסטל. אני המסונוור, מביט בשעון, השעה 17.00 , ואני בא לפתוח את החלון לראות מה היא רוצה.
״תומר, אני יודעת שזה מעט מהיר ולא בדיוק מה שתכננו, אבל אני יוצאת מחר לאנפורנה. מה אתה אומר? זורם מחר אנאפורנה?״
בשיעור משחק בכיתה י׳ לימדה אותנו מורתי היקרה שבאימפרוביזציה, על מנת שזה יצליח ויהיה טוב, צריך תמיד להתחיל את המענה שלך לפרטנר ב״כן ו...״.
וכך עשיתי.
״כן, למה לא? החיים הם סרט״ עניתי לקמה מבעד לחלון לפני שבכלל ניקיתי את הלכלוכים מהעיניים.
הלכנו לסופרמרקט ולחנות מטיילים להשלים קניות ולהתארגן לקראת מחר.
רק בעיה אחת העיבה על הרעיון.
יש לי חבר, או ידיד, או מכר, לא בדיוק ברור שאנחנו מכירים מכמה מסגרות, מהצבא ממש מעט, ממד״א גם מעט, אבל הוא בחור שהתחבב עלי מהפעם הראשונה, ויש בינינו שיח טוב, ודיברנו בארץ שנתראה בנפאל, וגם נעשה את האנאפורנה יחד.
הוא כבר היה בנפאל במסע שלו לפני, כעת הוא בצ׳יטואן- הספארי הנפאלי, והרגשתי שלצאת בלעדיו יכול להיות קצת לא פייר.
מהסופרמרקט התקשרתי אליו מליון פעם עד שענה. אמרתי לו שהייתי רוצה לצאת מחר לאנאפורנה, וניסיתי להבין אם הוא יוכל להצטרף.
הוא במרחק כמה שעות טובות של נסיעה ממני, באותו יום כבר אין דרך להגיע, ולמחרת עלינו לצאת ב6 בבוקר בערך.
קבענו שהוא יעלה על האוטובוס הראשון, ואז נסע אני והוא את ה8-9 שעות האלה יחד לנקודה הראשונה ושם ניפגש עם שאר הקבוצה.
לאחר יום ארגונים מתיש, בשעה מאוחרת (בערך 21.00) קמה ואנוכי החלטנו ללכת לאכול במסעדה הכי מומלצת באזור, ה׳ליטל ווינדוז׳ (החלונות הקטנים), הגענו למסעדה, הזמנו כמה מנות ו-וואו. אמאל׳ה. איזה כיף! איזה טעים! איזה טעות נהדרת לאכול כלכך הרבה בשעה כלכך מאוחרת!
סיימנו את האוכל וחזרנו להוסטל. קמה ואני ארזנו תיק אחד גדול משותף לטרק כדי לא לסחוב שניים, אז צמצמנו יחד את כל הבגדים והכנו את המוצילה לטיול.
נפרדנו בחיבוק, כי ידענו שכנראה ניפגש להבא רק למחרת אחרה״צ אם הכל יילך כמתוכנן. היא הלכה לישון ואני החלטתי להיות הרפתקן ולצאת לבירה עם בחור בריטי נחמד שהכרתי (לא ההוא מהנסיעה). שמו פאט. נפגשנו בבר ושתינו יחד 3 ליטר בירה נפאלית ממש מוצלחת למען האמת. אין לה את הטעם הבעייתי הזה שיש בבירות- הטעם של הבירה.
הייתה שיחה מעניינת וקולחת, דיברנו על הרבה דברים. הוא הגיע הנה לשנה של התנדבות לקראת לימודי הקולג׳, הוא הולך ללמוד יחסים בינלאומיים ופוליטיקה, משהו כזה. דיברנו גם על זה שהוא פציביסט ואני חייל משוחרר ועוד כל מיני.
היה לנו וויכוח שחזר על עצמו ולא הגיע לפתרון- איזו ארוחת בוקר יותר מוצלחת? אנגלית או ישראלית?
לעניות דעתי לאנגלים האלה יש הרבה מה ללמוד מאיתנו בהיבט הזה.
הלכתי לישון בציפיה להתחיל מחר את הטרק-
הנחתי שלהימצא במקומות כה יפים ומיוחדים תרבותית, בשקט, יעשה סיפתח ראוי למסע שלי.Read more
אנפורנה א׳-׳תומר, זורם מחר אנאפורנה?׳
April 1, 2022 in Nepal ⋅ ⛅ 13 °C
פוקרה->בייסיסאר->סייאנגה-> תאל
התעוררתי בבוקר, הגעתי לסאם מסוכנות שלום, הנחתי את חפציי וחיכיתי לפוני שיגיע. כשהגעתי סאם הציג לי את קרישנה, הפורטר של קמה ושלי, אדון בן 45 שנראה לכל היותר בן 30 (הנפאלים נראים כולם צעירים ב15 שנה מגילם האמיתי), קרישנה (בניגוד לציפיה) מכיר שלוש מילים באנגלית- good, sleep, you. נסו לחבר את כל המילים שאפשר ליצור משלושתם וכך בגדול הסתכמה התקשורת המילולית שלנו בכל הטיול המשותף שלנו.
הזמנתי, כהרגלי, צ׳אי מסאללה כדי לפתוח את הבוקר, ובנימוס שאלתי גם את קרישנה 'Would you like do drink with me a cup of Chai massala?'
פניו מבולבלות.
ניסחתי שוב- ׳You! Chai massala?'. הוא כל-כך התרגש מההצעה והנהן לחיוב. כשקיבלנו את הצ׳אי הוא הודה לי בערך חמש פעמים בצורה כנועה ואותנטית, וזה היה מרגש. כמה מחווה קטנה יכולה להאיר את יומו של אדון נפאלי חביב.
הוא נעל נעליים מצ׳וקמקות, קרועות, ואני, שקניתי במיטב כספי הורי את הנעליים הכי טובות של חברת Lowa, לאחר שווידאתי שהן עם התמיכה המתאימה, נוגדות מים ועמידות מאוד, הסתכלתי עליו משתאה.
פוני הגיע, ויצאנו יחד לנסיעה הנוראית ל׳בייסיסאר׳. עלינו לאוטובוס והופתענו לגלות שאנחנו נוסעים באוטובוס לוקאלי- אוטובוס קטנטן שמכיל כמות זהה לשני אוטובוסים רגילים. אני התיישבתי עם שני הודים לצידי כאשר אנחנו חולקים מגע מיוזע ביותר מידי איברים, ופוני ישב מלפניי על כסא שהיה למעשה דלי הפוך.
באחת העצירות פוני קנה ענבים, וכמצופה הציע לקרישנה. זו תחושה מרגשת אך גם לא נעימה בו בעת לראות אדם בן גילו שכל כך אסיר תודה ומרוגש מזה שמציעים לו ענבים.
אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס והחלפות אוטובוסים, הגענו למקום משם יש לקחת ג׳יפ של שעתיים כדי להגיע להוסטל הראשון. כבר אמצע היום ואנחנו בציפיה להגיע, לאכול ולהתקלח לקראת הטרק הבא עלינו לטובה.
עלינו לג׳יפ וישבתי מקדימה ליד הנהג. הסתכלתי על לוח השעונים כהרגלי וראיתי שהמנורה היחידה שלא פועלת או מהבהבת זה המנורה של אורות גבוהים. ואנחנו נוסעים.
בעדינות אני פונה לנהג ומציע אולי למלא דלק כיוון שהמנורה מהבהבת, והתעלמתי באלגנטיות מכל האחרות. הוא הסתכל עלי במבט משועשע ואמר ׳No problem, no need', כאילו אומר שהמכוניות הנפאליות, כמו האנשים הנפאלים, לא ממש זקוקים לתנאים או אוכל כדי להתקיים, הם פשוט שם. בשלוות נפש נוסעים במכוניות שאיכשהו ממשיכות לנסוע. אנחנו נוסעים שעה ואז רואים שיירה מלפנינו באמצע איזה כפר בתוך ההרים. אף אחד לא צופר, פשוט עומדים. אחרי כמה דקות אנחנו יורדים לראות מה קורה ומגלים שמשאית נתקעה מלפנינו. כנראה היא החליטה שהיא זקנה מידי כדי להמשיך לנסוע על מים.
אני מסתכל סביב ומצפה לעצבים, לצפצופים, לצעקות וקללות, אוי ואבוי אם הייתי נתקע באמצע איזה כביש בישראל במשך יותר מ8 שניות. אך לא. שלוות נפש, נראה שאף אחד לא כעוס או ממהר. הזמן שם עובד אחרת. הם מבחינתם- צריך לישון הלילה באוטו, נו טוב. לא אכלנו מאתמול? בסדר יש מספיק איברים פנימיים שאפשר לעכל. ונראה שאף אחד לא ממש היה ׳על זה׳. בשעשוע ומעט תסכול פוני ואנוכי יצאנו להסתובב בכפר כאשר המקומיים מוקסמים מהלבנבניות שלנו ומזה שציוויליזציה הגיעה העירה.
מצאנו איזה בית אירוח חביב (שיש לציין ש100% מהבתים הנפאליים נושאים איזה שלט ישן שכתוב עליו 'Hotel/Hostel/Doorms') שתינו צאי מסאללה ולאחר שעה וחצי של המתנה, לאחר שירדה כבר החשכה, המשאית התעוררה והחליטה להיות רחבת לב ולאפשר לחברותיה לעבור כדי שיגיעו היום ליעדן.
המשכנו לנסוע עוד מעט ובסוף בשעות הערב המאוחרות הגענו לסיינגה. מה שנקרא יגענו ומצאנו. אכלנו דאל באט בהוסטל, התקלחנו מקלחת קרירה ואמרנו שלום לבנות- קמה, מאי והדס. באותו ערב גם פגשנו את חברות הסטלנים, זוג וחבר נוסף שהצטרף אליהם. הסטלנים ראויים לשמם, יושבים בהוסטל עם כלי הנגינה שהחליטו להביא לטרק. לצורך ההבברה, זה כלי נגינה כבד, בערך עשרה קילוגרם לאחד, עשוי ברזל, גדול ועגול, שניים כאלו! החלטה מהמטומטמות ומהקמסימות שנתקלתי בהן, כאשר אני התלבטתי דקות ארוכות אם לקחת עוד זוג תחתונים או לוותר. וכמובן עם פייסל או שניים ועיניים ורדרדות.
אני, כידוע, לא זקוק לעזרים חיצוניים כדי להיות סטלן בצורה טבעית, ואני נרתע משימוש בסמים, סירבתי בנימוס להצעתם הנדיבה. בכללי, הורי היו גאים בי מאוד אם היו יודעים כמה פעמים סירבתי לסמים. הסטלנים היו חמודים, אוי איזה חמודים. כמה חמודים ככה סטלנים, סיפרו לי על מסעותיהם לפני ההגעה ליום זה ועל התכנון להמשך. זה היה נשמע משהו כזה: ׳מאן, וואלה אנחנו זרמנים אחי, לא ממש יודעים, חושבים ללכת אחרי הטרק לאוזטרליה לאיזה שנה שנתיים ככה אחי, קצת לעבוד אחי, אולי חקלאות אחי, לנגן קצת וזה׳.
איך מצליחים לגדל בני אדם כלכך לא מערביים וכל-כך רגועים? כלכך מחוץ למירוץ. וואו.
רציתי לענות להם ׳הלו מה עם לימודים, עבודה, כסף, מירוץ!! הלו תתעוררו על עצמכם!׳ אבל הנחתי שהם קצת פחות יעריכו תגובה שכזו אז נצרתי אותה בליבי, והמשכתי לקנא בלב ולפרגן בחוץ.
הלכנו לישון לצלילי הפאנטם (שבהמשך אשתף תמונה של אחד מהם מנגן בלב הטרק).
יאללה.
קמים בבוקר, עולים עם תומר ההודי לראש ההר הקרוב, מפל מהמם, לטיול בוקר לפני היציאה למסלול האמיתי. חוזרים, אוכלים שיבולת שועל עם בננה, מכלירים מים ויוצאים לדרך.
ההליכה קשה, מסלול לא קל, מסתבר שזה בעליה (מי היה מאמין?!) ואין יותר מידי אתאר אז אזכיר שתי נקודות קצרות:
*איזה נפאלי המליץ ׳לרדת רגע׳ למעיין חם מדהים. אני נורא בהערכת מרחק אבל ירדנו במשך 20 דקות ירידה תלולה מאוד עד שהגענו מטה. בריכה ריקה מבטון חיכתה לנו שם. לא מים חמים ולא נעלי קרוקס. לפחות זה היה על שפת הנהר אז יכולנו לצנן רגלים ולצלם איזו תמונה. העלייה הייתה קשה ביותר, והגענו מעלה גמורים. ירדנו לשם רק לפי המלצת הנפאלי במסלול שהוא קשה גם ככה, ופשוט לא היה שם. מסקנה: מבררים לעומק כאשר נפאלי אומר ׳רגע׳ או ׳מדהים׳.
*לקראת סוף היום הפורטרים שהקדימו אותנו אמרו שנבצר מאיתנו להתקדם, כי מי שבונה מגלגל אבנים בצורה מסוכנת וצריך לחכות. כמה? לא ידוע. מפה לשם אחרי שעה של המתנה הלכתי לברר בעצמי יחד עם עוד איזה פורטר.
צעקתי להם למעלה שלא יגלגלו אבנים, והפלא ופלא- הם הפסיקו ויכולנו לעבור. מפגש מדהים בין המזרח למערב. מבחינת הנפאלים- פשוט לחכות שיפסיקו לעבוד, ומבחינתי- רק לצעוק עליהם רגע.
שוחחתי עם הפורטר שהתלווה אלי, ושאלתי אותו אם הוא ראה פעם בטרק נחש, הוא הגיב לשלילה, ושעה לאחר השיחה הוא פתאום ראה נחש! הוא בא אלי בהתלהבות ואמר לי שאני נביא. אני ממרום נביאותי ניבאתי שלמחרת הוא יראה כריש. הוא לא ראה.
אחרי יום מתיש במיוחד ראינו את תאל באופק. התאחדנו כל המטיילים והלכנו יחד. ראיתי איזה בחור אירופאי במיוחד צהבהב-לבנבן שכזה שהלך מאוחרי אחד המטיילים הישראלים. בחוסר טקט אופייני אמרתי לו ׳מי זה הבלונדי הקרציה הזה שנדבק אליך?׳. הבלונדי הסתכל עמוק בעיני ושלח יד ׳נעים מאוד, זוהר.׳ לא יודע כמה נעים מאוד היה באותו רגע, אבל לימים הוא הפך להיות שותף וחבר.
הגענו לתאל, כפר מהמם באמצע שום מקום, שלפני כמה שנים חלק גדול ממנו נהרס בגלל איזה אסון טבע באזור, מבין ההריסות צמחו להם כמה הוסטלים. נכנסנו לאחד מהם. מסתבר שיש בהוסטלים את ׳הדיל הישראלי׳. משלמים על אוכל ולא על לינה. להמלצת הפורטרים יש לאכול מרק שום (?) והרבה ממנו כי זה עוזר למחלות גבהים. כמה מרק שום אכלתי, בסוף הטרק הדם שלי הכיל יותר מרק שום מאשר דם.
התקלחתי מקלחת קרה, ישבנו קצת בחברותא והלכנו לישון.
קמנו בבוקר לנוף מרהיב וכפר קסום עד לנקודה הבאה.Read more
אנאפורנה ב׳ - בדרך למנאנג עוצרים במיון
April 6, 2022 in Nepal ⋅ ☀️ 6 °C
תאל->דנקיו->צ׳אמה->אפרפיסאנג->מנאנג
תאל כאמור מהממת, נופים מרהיבים וריאות טובה, והמסע ממשיך. מהר מאוד החליפה חולצה קצרה את הסוואטשירט, ואנחנו מתקדמים לעבר הנקודה הבאה.
בדרך הייתה שיחה מעניינת עם הסטלנים, האמת אני לא זוכר על מה, אבל למען האמת זה היה מהפעמים היותר ארוכות שהלכתי איתם כיוון שלרוב הם היו הולכים עם מוזיקת טראנס שקצת הפריעה לי.
אנחנו רואים הרחק מאיתנו איזה מפל גדול מהמם עם מים כחולים ויפים, וכאשר אנחנו מתקרבים אנחנו רואים בחור לבנבן ערום במים. החלטנו להצטרף וכולנו סטינו מהמסלול ללכת לאגם. המים הם מי שלגים קפואים, אבל עדיין דורשים התייחסות. בהתחלה סירבתי אבל נכנעתי ללחץ החברתי ונכנסתי למים שבאמת היו קפואים, אבל איך אפשר לסרב לכאזה אגם צלול ומזמין?
המשכנו לטפס ואז.. *אזהרת קריאה חומר רגיש לפניך*
מ׳ אחד המטיילים שהגיע עם בנו לטיול, ראה איזו בקתה ומסביבה צאן. הוא בחשש אמר שיש לו הצעה לקבוצה. לקנות עז לארוחת הערב. למשמע ההצעה הרוב התפלצו נורא, כן זה די מזעזע. חשבתי על זה כמה רגעים ואמרתי שאני תומך.
הייתי צמחוני למחצה לתקופות בחיי (בצבא אכלתי בשר רק ביום שבת ונמנעתי לגמרי במהלך השבוע).
השיקול היה לאחר מחשבה פשוטה- אני ביומיום אוכל בשר נכון להיום. מעולם לא לקחתי על זה אחריות. וכשאני אומר אחריות אני מתכוון שלעולם לא ראיתי את ההשלכות של הבחירה שלי לאכול בשר. ללכת לסופרמרקט זה קל, אבל לראות את העז מסתכלת עליך זה כבר הרבה יותר קשה. ואני שואף להיות אדם שמודע להשלכות של הבחירות שלו, ולקחת עליהן אחריות, ואם אני לא מסוגל להיות שותף לשחיטה של בעל חיים- צבוע מצידי יהיה לאכול בשר. לא נהנתי מזה, והאמת שנקיפות מצפון קצת ניקרו בי, ועל אף חוסר הנוחות שלי החלטתי להיות נאמן לאידיאולוגיה ולשלם עבור העז.
עוד כמה השתכנעו, וקנינו אותה. עז הרים נפאלית. ג׳יפ הסיע אותה להוסטל ולאחר שהגענו בערב ונרגענו רגע מההליכה, נאלצנו להתפנות למלאכה.
הפורטרים שהם מומחים כל-כך התלהבו, הם לא אוכלים הרבה בשר ובשבילם זה יום חג, והם היו ערוכים ומוכנים לסיטואציה. אמנע מהתיאור הגרפי של המאורע, אבל אגיד שזה לא היה מהנה לצפיה, ולמרבה ההפתעה גם התוצאה הסופית לא הייתה טעימה, אבל מה שכן, כאיש רפואה, העיסוק בבשר היה מרתק. זיהוי כל האיברים הפנימיים, והעברת שיעור אנטומיה קל לחבר׳ה. הנפאלים לא זורקים אף פיסה, הם אוכלים הכל, וכשאני אומר הכל אני מתכוון להכל.
כשהם הפרידו את הבולבול והאשכים של העז, שאלתי לתומי את אחד הפורטרים אם הולכים לזרוק את זה לכלבים, הוא הסתכל עליי תמה, כאילו נפלתי מהירח ואמר 'What do you mean? This is my favorite part'.
בתיאבון שיהיה. אכלנו לשובעה.
התחלתי להרגיש חוסר נוחות בגרון, כאב חלש, והרבה הפרשות. הנחתי שזה בגלל ששאפתי הרבה אבק במסלול מהרכבים שחלפו על פנינו, והשתדלתי לא לתת לזה להפריע. לקחתי את כל הכביסה שהצטברה ועשיתי אותה במו ידי, תליתי אותה לייבוש אבל העשן של המנגל יחד עם הגשם של הלילה לא הטיבו עמם ונאלצתי ללכת עם בגדים רטובים בתיק.
ביום למחרת קמתי עם חולשה קלה, קצת כאב ראש, והרבה נזלת. התחלנו את ההליכה והתעלמתי מזה. עד סוף העולם הגעתי, עכשיו להיות חולה? לא בא בחשבון. זה גם יום קצר, ויהיה בסדר.
במהלך ההליכה אני שומע את הטראנסים הרועשים של הסטלנים וחושב שמוטב שאשים את האזניות איירפודס שלי ואשמע את המוזיקה שמתן, חברי מהארץ הכין עבורי לטיול (תודה על זה! אחלה של מוזיקה!), אבל, דפוק שכמוני, שכחתי את האיירפודס על המיטה כששמעתי מוזיקה כשהלכתי לישון אתמול בלילה. אלוהים ישמור! אנחנו כבר 7 שעות הליכה משם, לא לגיטימי לחזור, אבל מצד שני- האיירפודס!!!
פניתי ישר לאחד הפורטרים לשאול מה לעשות, והוא בטוב ליבו אמר שהוא ידאג לזה. הוא דאג שאיזה רכב שעובר שם יאסוף את האיירפודס ויפקיד אותם בהוסטל בצ׳אמה. מלא בספק אני ממשיך את הטיול מבואס ונתון לחסדיהם של הסטלנים והטרנסים שלהם.
לקראת ההגעה לצ׳אמה ראיתי איזו פרה, אז פניתי לאחד הפורטרים, בצחוק, בגלל סיפור העז של אמש, ואמרתי:
'What do you think? Maybe we should eat this cow today!'
הוא הסתכל עליי ספק משועשע ספק מרוגז וענה ש, כמובן, זו החיה הקדושה ביותר שלהם ואסור לפי הבודהיזם לפגוע בה. לא מפסיק לעשות פאדיחות אני. מבוייש צחקתי וברחתי.
הגענו לצ׳אמה! ולמרבה ההפתעה האיירפודס שלי ממתינים לי שם! וואו איך שמחתי! הודיתי לו עשר פעמים וכלכך הייתי מבסוט. וכשירד האדרנלין של היום ושל האיירפודס התחלתי להרגיש החמרה בתחושה שלי.
אמרתי לעצמי ששינה קטנה תועיל וכך עשיתי, תליתי את הבגדים הרטובים ונכנסתי לישון. קמתי אחרי כמה שעות, בתחושה דומה, והלכתי לאכול ארוחת ערב. החלטתי שלאות תודה, אזמין את הפורטר שדאג לי לאוזניות לבירה (בירה זה מוצר מאוד יקר במזרח ונפאלים מן השורה כמעט ולא צורכים אותו בגלל זה), לא יכולתי שלא להציע גם לקרישנה, שכמובן הנהן בחיוב ושתינו שלושתינו בירה.
היה נראה שקרישנה מבוסם יתר על המידה, אבל דעתי הוסחה בקלות ולא הוטרדתי מידי שהאדם שאחראי על חיי ועל הציוד שלי נראה קצת ׳לא איתנו׳.
היה לנו דיאלוג קבוע ומשעשע. הוא היה שואל ׳יו. גוד?׳
אני הייתי מהנהן בחיוב ושואל אותו ׳יו?׳,
הוא היה מצביע על עצמו ואומר ׳יו גוד.׳ במקום ׳איים גוד׳ וחוזר חלילה ׳יו גוד?׳. דיאלוג שלם שכולל שתי מילים והרבה תנועות גוף. קרישנה לא עשה את זה בצחוק. הוא באמת לא בדיוק היה איתנו, אפוי למחצה, חסר יום או שניים בשבוע, אבל הוא היה איש טוב ומאוד אהב אותי משום מה, אולי כיוון ששאלתי אותו עשר פעמים ביום ׳יו גוד׳ או הייתי מפנק אותו בצאי מסאלה ובירה כשהתאפשר.
כל לילה סיימתי במיטה בחדר עם פוני, בשיחות נפש עמוקות שנבצר ממני לספר עליהן כאן, אבל הלילה חתמתי את השיחה ב׳תשמע, אני לא יודע מה איתי, אבל אני לא בטוח שאוכל מחר להמשיך את הטרק האמת, אני אשתדל.׳
קמתי למחרת כשאני מרגיש לא כלכך טוב. אמרתי לעצמי שאני אנסה לסחוב את היום הזה ואני אלך מקדימה עם פוני. באורח פלא מצאנו בכפר הזה, צ׳אמה, מקום שהכין קפה הפוך. כן כן, עם מכונה. ישבנו שם למאפה בן שלושה ימים וקפה הפוך ואז התחלנו לצעוד. קצת הטריד אותי שלא היה לי חוש טעם, אבל הנחתי לזה. פוני הןהה ממיטיבי הלכת, צעד הרבה לפני כל האחרים על אף שלא היה עם פורטר וסחב את התיק הגדול שלו בעצמו. ביום הזה מנוזל וחלש נדבקתי לפוני, הלכתי איתו מקדימה. בחלק מסויים עברנו מטע תפוחים גדול ובסופו, משום מקום, הגענו לבית קפה שהגיש קפה טעים ואת כל מה שאפשר להכין מתפוחים- פאי תפוחים, מיץ תפוחים, סיידר תפוחים וכו׳. לקחנו זוהר, פוני ואנוכי כמה קינוחים וקפוצ׳ינו שלדבריהם היו טעימים מאוד, ישבנו קצת בשמש הנעימה והמשכנו את ההליכה. כבר אמרתי מנוזל?
סיימתי כמה גלילים טובים של טישו והרגשתי כאב ראש של סינוסיטיס, אבל הוסחתי בגלל הנוף היפה ובגלל השיחות המעניינות. ע׳, אחד מהסטלנים, היה מאוד סקרן לגבי רפואה וגוף האדם וממש ביקש שאספר לו ואלמד אותו דברים ברפואה, ואני נעניתי בשמחה. לקראת סוף היום הגענו לשיא הגובה, לקחתי כדור גובה או שניים, והרגשתי שמצבי לא משתפר. היו ציפוי ענק מעלינו, נראה כמו כבשה מעופפת, לא מכיר את המינוח הזאולוגי אבל אלו היו כמו נשרים עצומים ומרשימים בגודלם שהתעופפו מעל כל העמק כאומרים ׳אנחנו האחראיים כאן׳.
הגענו להוסטל באפרפיסאנג, וכולם הלכו לראות איזה מקדש, אני נכנסתי לחדר, ופשוט נשכבתי לנוח בחדר קר עם נוף עוצר נשימה ועם כאב גרון, ראש ונזלת.
אחרי שעתיים התעוררתי והלכתי לאכול קצת. את רוב הזמן ביליתי במנוחה כי ידעתי שהיום למחרת לא קל ועליי להיות במיטבי.
קמתי בבוקר המחרת כשאני מרגיש אותו דבר, כבר לא יודע מה לעשות, אבל הגעתי עד שם! מה לא נסחוב עוד קצת?
הייתה אפשרות ללכת במסלול קל ונוח בלי תצפית מרשימה או במסלול קשה מאוד עם תצפית מרהיבה. קל לנחש במה בחרתי. הדרך הקשה. אז מלא מוטיבציה בגוף בוגד התחלתי לטפס. טיפסנו וטיפסנו וטיפסנו, וכל הזמן התרכזתי בזה שקשה לי לנשום, וכואב לי ולא נוח לי.
העליתי תמונה מאיזה מקום עם נוף מרהיב, שהרגשתי בו על הפנים, אבל כולם דחקו בי שאני אתחרט אם לא אצטלם שם-
אז הנוף מרהיב ואני מדאיב וסובל.
כשעתיים לפני ההגעה התיישבנו בבית תה- ואז אמרתי די.
הלכתי לפורטר ואמרתי שאני לא יכול ללכת יותר, אני חלש מידי, וכאוב, ואני מרגיש שאני כבר מזלזל בעצמי וחוטא למטרה שבאתי אליה, אני לא נהנה. ביקשתי שאופנוע או משהו יבואו לקחת אותי לנקודה הבאה כי אני לא יכול יותר! ובמחיר מופקע לחלוטין אחרי כמה דקות ג׳יפ לחלץ אותי ומטיילת נוספת שסבלה מאוד ממחלת גבהים.
הפורטרים היו מבסוטים עד השמיים- מחלצים מישהו, אז לוקחים מהם את התיק הכבד והנורא שהם מסתובבים איתו כל היום, והם חופשיים.
עליתי על הגיפ והנסיעה הייתה איומה. נכנס המון אבק לאוטו והיה קשה לנשום ממילא בגלל הגובה וריכוז החמצן הנמוך ורק רציתי להגיע כבר למנאנג יותר מהכל.
רגע על עניין החמצן- זה נורא. אתה נושם כל הזמן מהר מהרגיל, ובכל מאמץ ולו הקטן ביותר אתה מרגיש שאתה לא מסופק מהאוויר שאתה נושם. הדבר הכי בסיסי שיש! נשימה! פתאום כלכך קשה. מרגיש כמו חולה עם אי ספיקת לב.
ירדתי מהג׳יפ ואז הייתה סיטואציה ביזארית ומשעשעת ביותר, בחלק האחורי של הטנדר שמו את כל התיקים מכוסים במן בד כזה. האוטו מלא באבק פודרה כזה, ופתאום מתוך הבד, איפה ששמנו את התיקים במאחורה, מגיח לאוויר העולם קרישנה, הפורטר כאשר הוא כולו לבן וקשה לזהות אותו בכלל. הוא בקושי פוקח את העיניים אני שואל אותו בזעזוע אם הוא היה במשך כל הזמן במאחורה של הטנדר. הוא מחייך מאוזן לאוזן ועונה ׳יו גוד!׳.
זחלתי למלון במנאנג, קיבלתי חדר ופשוט כמו שאני נפלתי על הרצפה. הייתי מטונף ולא רציתי לעלות על המיטה (לא שהחליפו שם מצעים בשנים האחרונות אבל בכל מקרה), ופשוט צללתי לשינה של שעתיים עם הנעליים ועם הבגדים שכוב על הרצפה.
התעוררתי קצת לפני שכולם הגיעו. קרישנה שאל אותי ׳תום, יו גוד?׳ הנדתי לשלילה. הוא סימן לי לשכב. והוא עשה לי מסאג׳ פול באדי במשך איזה עשרים דקות, ואז קבע בביטחון ׳יו גוד!׳. כשכולם הגיעו הביאו את השמועה על הקפה והמאפה שיש בעיר (מנאנג היא עיר, או בעצם כפר גדול, באמצע הרי האנפורנה, בגובה! לא ברור איך לעזאזל הגיעו לשם אנשים ובנו שם בתים, אבל היה מקסים שם.)
הלכנו לבית הקפה ו-וואו. איזה קפה. איזה מאפים מדהימים, פשוט מענג.
שמחתי כי מנאנג זה המקום בו צריך להתשהות שני לילות על מנת לתת לגוף להתרגל לגובה ולריכוז החמצן. בעזרת סינופד, אקמול צינון וכדורי גובה השינה בלילה הייתה איכותית ונעימה ולראשונה מאז הטרק היה אפשר להתעורר ביקיצה טבעית. יקצתי טבעית באזור שמונה ומולי התגלה אזור מרהיב. הרגשתי יותר טוב. המנוחה הועילה, עוד לא הייתי במיטבי אבל משמעותית טוב יותר.
הלכנו לבית הקפה בבוקר פעם נוספת בשמש היוקדת בחוץ כאשר הכל מסביב הרים מושלגים ודגלים צבעוניים.
כשחזרנו פגשתי בקרישנה, הוא שאל אותי, איך לא ׳יו גוד?׳ הנדתי לשלילה. שם כבר כלו כל הקצים וקרישנה הבין שאין מנוס, אלא לעשות כישוף. הוא קרא לפורטר שדובר אנגלית ונפאלית, ושאל בדיוק מה מפריע לי- עניתי. קרישנה הסתכל עליי במבט חושב והורה לי להיכנס איתו לחדר.
שם החל הקסם. כישוף נפאלי קדום. הוא נשף עליי, ירק עליי, צבט אותי ולחש משפטים בשפה זרה.
ואני, איש הרפואה המערבית, משתאה מהאמונה החזקה שלו ומהדבקות לסייע. לא תרופות ולא נעליים. כמה כישופים ותעמוד על הרגליים. בתום רבע שעה נגמר הטקס ויצאנו החוצה לשמש היוקדת כשכולם מצפים לראות אם הכישוף עבד.
ישבנו יחד והתחרדנו בשמש כמה שעות מול הנוף היפה, ואז מישהו מהאזור סיפר שיש תחרות קליעה למטרה עם חץ וקשת קרוב אלינו, הלכנו לראות. בין התחרויות הלכנו לנסות לבקש מהמקומיים להשתמש בכליהם הפרטיים ולנסות לקלוע למטרה גם. נענינו לשלילה. לאחר צפייה בסשן נוסף זיהתי את החוליה החלשה, ראיתי מי הכי גרוע ובסוף הסשן ניגשתי אליו ואמרתי לו שהוא נראה מאוד מקצוען והייצי שנח שילמד אותי. כמובן שההרמה לאגו לאחר שנכשל בעצמו החמיאה לו והוא התרצה ונתן לי לירות. מצ״ב סרטון. בסדר אני טוב בדברים אחרים אני מקווה ואולי העתיד שלי הוא לא להיות יורה בחץ וקשת באמצע כפר בסוף העולם.
קינחנו את החץ וקשת, איך לא, בקפה ומאפה. ישבנו יחד בחברותא בערב והלכנו לישון, מצפים לחלק האחרון של הטיול, ואני, בתקווה, כבר אהיה בריא.Read more
אנאפורנה ג׳- השיבה לחיים וסיום הטרק
April 9, 2022 in Nepal ⋅ ⛅ 4 °C
מנאנג->אייאקרקע->פאדי->מוקטינת
בעזרת הכישוף של קרישנה ואולי גם תרופות למכביר קמתי אחרי ימים ארוכים כשאני מרגיש טוב!
לא ככה ככה, טוב!
אנחנו מתחילים את הצעידה. ההליכה נעשית קשה בהיבט של הנשימה, כל מאמץ מינורי דורש הפסקת נשימה.
הולכים אט אט ולאחר שעתיים הליכה אני רואה שהפלאפון לא קולט כלום. הפורטרים אמרו שמעתה ואילך אין קליטה כלל עד מסיימים את המסלול.
האמת שקצת חששתי. לא הודעתי לאימי על כך ואני לא רוצה שתדאג. נו טוב. היה יום לא קשה במיוחד והגענו.
באייקרקע חיכתה לי הפתעה.
לא זוכר אם צויין קודם, אבל עד כה בכל הטרק לא הצלחתי להתרוקן בשירותים, משהו בגועל, האכילה הלא טובה והסטרס של הגוף לא איפשר לי לעשות קקי.
וכאן הרגשתי שאני מספיק בשל שלא לומר עומד להתפוצץ.
השירותים היו קטנים, חשוכים ובלי אור, וכאלה שצריך לעשות אותם בסקוואט, ותוספת נחמדה באותו יום אין מקלחת. תענוג. לאחר התרוקנות בה הרזתי בין 4 ל5 קילוגרם, ירדתי מטה ופגשנו את אורלנדו ההולנדי (בחור הולנדי יפיוף בן 24, שני מטר גובה, עיניים גדולות וכחולות ומלא בכריזמה) ושתי חברותיו שמטייל איתן שהכירו בנפאל, גם הן שתי בנות אוסטריות בלונדיניות יפות וחמודות. הם שלושתם התאהבו בנו ודיברנו שיחות ארוכות ושיחקנו קלפים.
קמנו בבוקר מתרגשים לקראת הגעה לנקודה האחרונה במסלול, פאדי. המסלול היה קצר אבל דרש עצירות להסדרת נשימה כל חמש דקות. החמצן דליל מאוד ולכולם יש כאבי ראש וכבר הגוף תשוש מימים ארוכים ומתישים של הליכה.
בצהריים הגענו לפאדי. אללה פאדי. מה הולך שם. חדרים מגעילים מאוד, צחנה מהשירותים הצמודים, חרקים, קור, נוט גוד וויבס אט אול. הייתה מיטב וחצי אחת בחדר, ועוד חצי מיטה. מיטה של מטר אורך ובערך 80 ס״מ רוחב. זה בהחלט היה מספיק לי כשהייתי בן 6 אבל לא עכשיו. פוני ואני חלקנו את המיטה וחצי בלילה המקפיא.
כשהלכנו לאכול ארוחת ערב הסתכלנו בתפריט. הכל מאוד יקר. ככל שעולים בגובה המחירים מרקיעים, אבל שם, בשיא הגובה, לא יאמן!
ובכל זאת אני אמרתי לפוני (שהיה השותף שלי לכל הארוחות בהן הזמנו כמה מנות וחלקנו אותן. בחירה מאוד לא אסטרטגית שלי נוכח מימדיו הפיזיים והצרכים המטבוליים שלו) שהיום, לפני היום הקשה ביותר של הפס, חייבים לאכול משהו מוגזם, המבורגר יאק.
לסבר את האוזן. ההמבורגר עלה כמו שלושה לילות בהוסטל ׳יוניקורן׳. הגיע המבורגר דלוח עם לחמניה יבשה ובלי ירקות או רוטב בכלל, ועד כה ההמבורגר עומד איתן במקום הראשון של הקנייה הגרועה ביותר במזרח, והתחרות לא קלה.
מיותר לציין שגם שם לא הייתה מקלחת וככה אנחנו מסכמים כבר יום שלישי בלי מקלחת, ניחוחות עוצמתיים מכל עבר של חיילים אחרי מסע כומתה.
הלכנו לישון מוקדם כי למחרת מתעוררים בסביבות שלוש להתחיל את ההליכה. קמנו בחושך המוחלט לחושך והקור של הלילה. אבל חושך של מקום בלי זיהום אור. השמיים נראים כמו ציור. אכלנו מהר שיבולת שועל מחרידה בטעמה ויצאנו לדרך.
המסלול התחיל העלייה תלולה כשאנחנו עם פנס הראש ומכוסים בשכבות רבות. תרמי, פוטר, מעיל בול, צעיף, כובע, כפפות, ושלוש שקיות חימום. היה קפוא. הרגשתי בעליה הארוכה הזו שכנראה אצטרך להתחיל להיפרד באצבעותיי ברגליים ובידיים, וכנראה גם מהאף שהרגשתי שקרוב מאוד לנשירה.
בדממה כל המטיילים מטפסים יחד. כל אחד בשלו, עם המחשבות שלו, עם הקושי שלו, מנסה לשכנע את עצמו להמשיך ללכת. היה משהו מרגש בקבוצה גדולה של אנשים שלרוב מייצרים רעש, אבל כעת נשמע רק צליל נעיצת המקלות והצעדים העייפים.
אם הגיענו לסוף העלייה המייגעת התחיל להפציע השחר, וראינו באופק בית תה.
תחושה שקשה להזדהות איתה, אבל לכולם היה קרייבינג לתה. אנשים לפעמים משוועים לאיזה המבורגר או גלידה, או משהו מושחת, ואני, כל מה שרציתי, היה תה חם עם דבש.
נכנסנו פנימה, מיד הזמנתי תה (שעלה כמו לילה בהוסטל), ובדקתי שהאף שלי נמצא במקומו.
התענגתי על כוס התה וחיממת כל איבר קפוא באמצעות הכוס הרותחת, מרחתי את הזמן שם כי לא היה לי כוח לצאת לכפור בחוץ ולהמשיך את הטיפוס הארוך מאוד שמצפה לנו להיום, אבל בסוף הקמתי את עצמי ויצאתי.
טיפסנו וטיפסנו וטיפסנו, והשמש מעלינו, והקרח מתחתינו, מזיע במצח וקופא באצבעות ברגליים, והגובב נותן את אותותיו, הראש מתחיל להציק, והנשימה, וקצת בחילות.
אחרי כמה שעות הגענו לפס. אמאלה! מרגש! 5,416! כל הימים חיכינו לרגע הזה ואנחנו עכשיו, סוף סוף, בסוף.
קרישנה חיבק אותי חיבוק גדול וגם הרים אותי (?!) והצטלמנו שם מליון תמונות לפחות.
מאושרים ושבעי רצון היינו מוכנים להתחיל את הירידה לעבר המלון, בגובה נורמלי, עם אוכל נורמלי, מיטה נורמלית ומקלחת!!! ירידה של שש שעות אללה יסטור אחרי כל היום הזה. התחלנו לרדת ואז גם הייתה נפילת מתח. החלק המלהיב מאחורינו ועכשיו הראש נשאר כואב, הרגליים כואבות, הברכיים מתחננות לנוח (ירידה קשה מאוד וארוכה מאוד), ואנחנו כבר משתוקקים לסיים. רצוצים אנחנו יורדים למטה וככל שהגוף סובל ועייף יותר כך הנשיצה הולכת ונעשית קלה יותר.
אחרי הצהריים הגענו לבוב מארלי הוטל. אין על בוב מארלי. התקלחתי מקלחת ארוכה מאוד, אכלתי, הרבה יותר משהייתי צריך וישנתי עד הלילה. בלילה קמתי לתקופה קצרה רק להלעיט את עצמי עוד קצת וחזרתי לישון.
איזה כיף! אוכל אמיתי! שייקים! מים בלי כלור! לא דיברנו הרבה, בעיקר נחנו ואכלנו והתחברנו לפלאפונים להודיע שאנחנו בסדר.
תם ונשלם טרק האנפורנה שבמהלכו התמודדתי עם אתגר פיזי, חולי ויציאה מהמוכר והנוח לי.
אני שמח שעשיתי את זה.
לא רק כי היה ׳כיף׳. למען האמת רוב הזמן לא היה בדיוק כיף. היה מאתגר, היה כואב, היה קשה. אני שמח כי הכרתי אנשים נפלאים ומרגשים, ולמדתי גם להיות קשוב ורגיש לגבולות שלי עצמי. הסכמתי ׳לוותר לעצמי׳ כשהרגשתי גמור והזמנתי ג׳יפ שייקח אותי לא משנה במה זה כרוך. ועל כל אני גאה ושמח שהרי זה שונה בתכלית מהתומר שאני מכיר שמאוד נוקשה עם עצמו ולא מוותר לעצמו גם כשהוא חולה. וזו תחילתה של ידידות מופלאה ביני לבין עצמי כשהרשתי לעצמי להיות טוב יותר לעצמי, רגיש יותר, אמפטי. אני יכול להיות אחלה חבר של עצמי.
למחרת בבוקר לקחנו אוטובוס פרטי, כל קבוצת הישראלים וחברינו ההולנדי והאוסטריות לפוקרה אהובתי. נסיעה של 10 שעות לפחות אבל היה מרגש לנסוע לפוקרה חזרה. שמנו מוזיקה (רוב הזמן א׳ השמיע לכולנו מיטב להיטי טראנס), והיה נחמד ונעים. האוטובוסים מזמרים. הם לא צופרים, הם משמיעים מנגינה חמודה. אני מצטער שלא צילמתי אבל נמצאים על הכביש וזה נשמע כאילו הם מדברים ביניהם, זו באמת תופעה משעשעת.
אי אז סיפרתי על קרישנה והבירה. כאן גילינו את הבעיה. בנסיעה. קרישנה הוא אלכוהוליסט לא אנונימי, והוא שתה בנסיעה, כמויות. הוא רקד בהתלהבות באוטובוס לשירי הטראנס כשהוא לחלוטין בגילופין, ומזמין אותי לרקוד איתו ומנשק אותי.
בלילה הגענו לפוקרה, חשוך ועם הרמת ההאנד ברקס מתחיל גשם. רצנו עם התיקים לבית מלון קרוב, ודי מגעיל, נתנו לפורטרים טיפ ונפרדנו לשלום. התחבקנו והתרגשנו. הלכנו לאכול אצל סאם, עם חברינו האירופאים. הזמנו להם שקשוקה ולאבאנה והבטחנו להם שאם יבואו לישראל נכין להם גם. הם נהנו וגם אנחנו.Read more
פוקרה אהובתי
April 11, 2022 in Nepal ⋅ ⛅ 28 °C
קפצו לי, אבל מ300 מטר
April 13, 2022 in Nepal ⋅ ⛅ 26 °C
ראפטינג בנהרות של שלשולים
April 19, 2022 in Nepal ⋅ ☀️ 26 °C
באנגס או באנגסאחנה (כמות ישראלים זהה)
April 23, 2022 in Nepal ⋅ ☀️ 33 °C
רישיקש- לאכול, להתפלל, לאהוב.
April 29, 2022 in India ⋅ 🌙 23 °C
שימלה- בירת הקופים הרצחניים
May 12, 2022 in India ⋅ ☀️ 23 °C
דראמסאללה 1
May 15, 2022 in India ⋅ ☀️ 21 °C
15/5-30/5
אני לא נראה לי בן אדם שמאמין באנרגיות יותר מידי אבל בדרמסאללה היה משהו אחר.
מההתחלה-
הגענו אחרי לילה נורא בו נסענו באוטובוס מגעיל להחריד, ורועי היה עם בחילה קשה כל הנסיעה וכל רגע עמד להקיא, הנהג נסע כמו מטורף והוריד אותנו במקום לא מתוכנן.
כשהגענו לתחנה הרחוקה מאוד למקום אליו התכוונו חיכינו למונית, השעות המאוחרות מאוד של הלילה או המוקדמות מאוד של הבוקר.
איתנו בתחנה עמד מישהו. בהיר כזה. הסתכלתי עליו ועל הסנדלים שלבש (שהרי זה סימן הזיהוי המרכזי לזהות הישראלית).
אמרתי לו ׳תשמע, אין לי מושג איך אבל אני מכיר אותך מאיפשהו. קוראים לך יותם, נכון?׳ , הוא השיב לחיוב כשהוא קצת מבולבל. לקחנו יחד מונית ובדרך ניסינו לעשות פיצוחים ולהבין מנין אני מכיר אותו ולמעשה לא הבנו עד עצם היום הזה, אבל הכרתי אותו וידעתי את שמו.
נסענו לדרמקוט עם אור ראשון, והתחלנו להתברבר שם,
בסוף מצאנו איזה הוסטל שראינו את בעלת הבית (דידי) שבדיוק יצאה לרחוץ שיניים. תחנונינו הועילו והיא הסכימה להביא לנו חדר בשעות הקרובות (להלן מפת זמנים הודית: שניה=10 דקות, דקה=שעה, שעה= חצי יום, בקרוב=לא יקרה בחיים)
חיכינו בינתיים עייפים ומורעבים בבית הקפה הסמוך להוסטל, The Open Heart. העובד הגיע תשוש לבית קפה בקושי פקח עיניים, וישר הזמנו בחוסר פורפורציה כמה ארוחות בוקר.
הסיטואציה נשמעת נוראית, או כמו שאני נוהג לקרוא לזה, שיטואציה, אבל למען האמת עם כל ההתברברות והבוקר המאתגר, עמדתי לרגע מול הנוף המטריף של דרמקוט, לקחתי נשימה ואמרתי לעצמי- וואו. לא יודע למה, אבל טוב לי. האנרגיות במקום הזה נעימות לי מאוד ואני מרגיש שאני בא הנה כדי להישאר ולא לדפדף את המקום.
אף מקום לא הותיר בי כזו חוויה ראשונית- לנוכח הכפר המתעורר לאיטו אני עומד משתאה ביופיו ובאנרגיות שהוא מקרין לי.
וכך היה, נשארתי בדרמסאללה שלושה שבועות (!), מתוך טיול בכל המזרח של כמה חודשים להישאר בכפר קטן כלכך הרבה זמן זה לא הולך ברגל אבל אני לא מתחרט לרגע.
רועי ואני החלטנו שנוכח החוויה האינטנסיבית בשימלה נאפשר לעצמנו להתאוורר קצת ואולי אפילו נתפצל, אבל כשהגענו פתאום זה נראה כמו החלטה מטופשת. אז נשארנו ביחד.
כשהיום הראשון התקדם החלטתי לעשות טיול קטן בכפר.
קשה לתאר את החוויה הזאת אבל הלכתי אי שם באיזה כפר נידח בהודו והכל סביבי כתוב בעברית קלוקלת בהמון מקומות שמזמינים אותך לאכול בהם או לקחת בהם שיעורים וקורסים.
להלן רשימת הקורסים שהוצעו בדרמקוט:
קורסי יוגה למכביר
מדיטציה (טושיטה שזה מקום מטורף ביותר שאספר בהמשך)
צורפות שאנשים עושים דברים מדהימים כמו תכשיטים
גילוף שם הכנתי שש-בש
קרמיקה
ציור ובעיקר ציורים פסיכודאליים
סדנת שמחה
סדנת עצב
עיסוי
בישול הודי
מקרמה וסריגה
מוזיקה- לנגן על כל כלי, ואפילו להכין כלי נגינה
ריקוד
טנטרה
בא לי היה לטרוף הכל, נשמע כלכך מעניין ומרגש ומסקרן ומלהיב, מנסה לחשוב איך אני מספיק לעשות הכל ועוד משלב את הטרקים השווים באזור.
משהו מרגש נוסף היה עתיד לקרות בקרוב- הצטרפותה של איילת, שניסינו בחודשים האחרונים לתכנן ולהבין אם חוברים מתישהו, איפה ואיך ולבסוף הגיעה העת להצטרפות שלה.
כרגיל, לא קל לסכם חוויה ארוכה שכזו אבל אספר את החוויה שלי דרך אנקדוטות:
*הייתה לי הפתעה כשהגעתי! וחברותי האהובות, מאי והדס יחד עם בן הזוג של הדס וחברו היו בדרמסאללה! אז היה איחוד מרגש והחלטנו לצאת יחד לטרק הטריונד, טרק בן יומיים להר הקרוב. הייתי זקוק לקצת זמן איכות עם הבנות וקצת זמן אוורור עם רועי וזה הרגיש לי רעיון טוב. השכמתי קום (אחרי תקופה ארוכה של יקיצות טבעיות בבוהוריים) ויצאנו לטרק. היה נוף מדהים! פשוט מדהים! אני הכי אוהב נוף ירוק וחם וזה היה ממש נוף שוויצרי, ובפסגה היו גם המון עזים וכבשים והיה פשוט תענוג להסתכל.
הגענו לפסגה והורדתי נעליים, רציתי ללכת יחף על הדשא ועל הגללים של הכבשים, וראינו שמזג האוויר הולך ומתקרר ועננים אפורים מתחילים לתפוס את מקומם בשמיים.
ישנו באיזה הוסטל יחיד שהיה בפסגה עם חדר יחיד לחמשתינו, ובלילה הייתה סופת גשם עם רעמים וברקים, בלי חשמל ובלי מים, ואני למזלי השכלתי להוריד סרט לפלאפון וצפיתי בו בזמן שהסערה משתוללת בחוץ.
קמנו בבוקר לנוף המרהיב סביבנו והמשכנו קצת לטייל. הגענו אחריי הצהריים חזרה לבאגסו (דרמקוט ובאגסו הם שני כפרים שביניהם עשר דקות הליכה) ושם התיישבנו כולנו יחד לארוחת אחרי צהריים.
*בבית קפה שהוזכר, The Open heart, ממש התחברנו לבעלי המקום- רוהיט ומאניש- שבכל פעם שקוראים בשמו הוא אומר ׳מה אחי?׳ קח שיוצא- מה נשמע אחי. שניהם דברו קצת עברית קלוקלת שלמדו מתיירים ישראלים למכביר, והם ללא ספק הגישו את הקפוצ׳ינו ועוגת הגזר הכי טעימים שמצאנו- ובדקנו בכל המסעדות ובתי הקפה כמובן. לא פספסנו אף יום בלי לבקר אותם, ולשתות שם קפה ומאפה. לפעמים היינו עסוקים כל היום בבאגסו (כאשר הם בדרמקוט וכאמור זה 10-15 דקות הליכה, אבל בעלייה קשוחה ביותר בטבע) וב22.30 בלילה החלטנו שאנחנו עושים את המסע לדרמקוט רק כדי לאחל לילה טוב ולשתות איזה קפה קטן.
באחד הימים מאניש נעדר מהעבודה ורוהיט נאלץ להתמודד ביום עמוס ביותר עם לקוחות רבים.
כיאה לחברים טובים ולישראלים בדם, רועי, איילת ואנוכי הפשלנו שרוולים ונכנסנו למטבח. אני עשיתי כלים, רועי פינה והגיש אוכל לשולחנות ואיילת הרגיעה את הסיטואציה וניסתה לשמח את רוהיט שהיה קצת מתוח.
היינו אמורים לעזוב את דרמסאללה ביום שלישי, וב23.00 של יום שני הלכנו להיפרד מהם וישבנו יחד לכוס תה והרבה חיבוקים ואיחולים. מצ״ב ציורים בקפה שרוהיט עשה.
*יום בהיר אחד החלטנו לצאת לטרק יום חביב, למפלי גלו. למען האמת, גיליתי שכמה ימים אחרי שהיינו שם מתה שם איזו בחורה אבל לא משנה. הלכנו לשם וממש עם הגיענו היום הבהיר הפך ליום כהה, והחל לרדת גשם. אנחנו לבושים קצרים עם סנדלים והאגמים המהממים והצלולים שמתחתינו נראים פתאום קצת רעיון פחות מוצלח, ואנחנו מסתתרים תחת סככה של פונדק תה קטנטנן (כמו חצי חדר שלי בישראל) שם הוא מכין אוכל, שתייה, שירותים, ומיטה לשינה.
הזמנו תה ותהינו מה יעלה בגורלינו ואם כדאי לעשות משהו על אף שאין לאף אחד כוח לזוז.
במזרח כמו במזרח בצורה ראנדומאלית לפתע זרחה השמש במלוא אונה, ובין רגע הפך מזג האוויר לחם ונעים ונכנסנו לאגם הקפוא שהיה אגם טהור וצלול.
*מבין הקורסים עשיתי קורס בישול, קורס מסאג׳, קורס יוגה וקורס גילוף.
קורס בישול בו התלמידים היו איילת, רועי ואנוכי, למדנו להכין באנופי פאי (עוגה קרה עם הרבה חמאה ובננה), מומו צמחוני (כמו מן דים סאם כאלה) ופאניר באטר מאסאללה (תבשיל הודי עתיר בחמאה ותבלינים למכביר עם פניר שזו גבינה די דומה לחלומי). הייתה חוויה וואו! מעבר לאוכל שהיה מעולה, ראזני, המורה, הייתה אישה מדהימה ומיוחדת ברמות! הרבה נשים שפגשנו בדרמסאללה היו נשים חזקות ומרשימות ביותר. ראזני היא הודית אסלית, אבל גם הכי לא. היא בלבוסטה שאין לתאר, וכמה שמעמד האישה בחברה ההודית מוחלש- ראזני היא אישה חזקה ודמות להערצה. היא עושה כסף, והמון, והיא עם אנרגיות בלתי נגמרות, אשת אשכולות, חברה של כל נשות הכפר ובקיאה בכל פרט רכילותי חשוב. היא סיפרה לנו שהיא רצה לראשות המועצה המקומית של באגסו-דרמקוט, אבל הגיעה רק למקום השני. היא אישה חזקה, ידה בכל, היא מלאה בבטחון, והיא מאמצת את כל חלשי העיר אליה. צריך לראות אותה כדי להבין אבל היא באמת מעניינת ומקסימה. למזלנו גם ראזני התאהבה בנו ובמהלך שהותינו התראינו ושוחחנו מידי פעם.
ביום שבו עזבנו את דרמסאללה, קמנו מוקדם כדי לעשות סידורים אחרונים לקראת הנסיעה הקשוחה. כשהתעוררתי ראיתי שראזני כתבה לי בווצאפ מה שלומי ושהיא זקוקה לעזרתי. על אף הלחץ נעניתי מייד ותיקתקתי הכל מהר כדי שנוכל להיפגש אצל מאיה לקפה (אישה מדהימה ומיוחדת גם שאספר עליה בהמשך).
נפגשנו שם והיא אמרה לנו שהיא רוצה את עזרתינו, כיוון שהיא הכי אוהבת אותנו, היא הכינה ארוחת בוקר והיא הייתה רוצה שנבוא לאכול אצלה ושנצטלם לסרטון תדמית על מנת לקדם את העסק שלה בתחום לימודי הבישול. היא שכרה צלם מקצועי וצוות הפקה- ובזריזות רבה הלכנו לביתה של תיעדנו שיעור בישול מבויים וצולמנו אוכלים ומתארים את חוויתינו מהשיעור. נפרדנו בחיבוק גדול וראזני התעקשה לארוז לנו אלו פראטה לדרך שהיו המוצלחים ביותר שאכלנו!
*מכיוון שזה לא סיפור רק שלי אצמצם בפרטים אישיים, אבל חברתי איילת שהצטרפה אלי שבתה בקסמיה איזה סופר-סטאר הודי אחרי שהכירו במקרה ושוחחו ממש מעט הבחור המאוהב כתב לה שירים וקנה לה מתנות, והטובה שבהן היא שאחיו (כך הם מכנים את חבריהם הקרובים ביותר) יקח אותנו בהסעה ספיישל ליעד הבא ויראה לנו את האזור מעיניים קצת פחות תיירותיות וקצת יותר הודיות. וכך היה, נסענו איילת, רועי ואנוכי לקאסול, 6 שעות נסיעה ברכב עם בקס, שכמה מורם מעם שהוא לא יהיה, מהקסטה הגבוהה ביותר, עם כסף ועם כבוד, הוא עדיין נוהג כמו הודי טיפוסי ונמצא בהילוך חמישי במקומות שאני הייתי חושש להעביר להילוך שני.
הייתה נסיעה מעניינת במהלכה הוא פשוט לא רצה לעצור ונהג רצוף כל הזמן הזה עד שהגענו לקאסול.
*טושיטה הוא מקום שמרגיש קצת כאילו הוא מרחף. יש שם אווירה מיוחדת ברוחניות שהמקום מביא. נכנסים כאילו כמו לכפרון קטן עם שער מפואר וצבעוני בכניסה ולידו כל מיני שלטים אבל הבולט שבהם הוא PLEASE DO NOT SPEAK! נכנסים פנימה למקום יפיפה ויש מבנה דמוי מקדש שמיועד רק למדיטציה. טושיטה הוא מקום שמתרכז רק במדיטציה ולכן לא תוכלו למצוא שם שום דבר אחר, והוא לא למטרות רווח. מסתובב במתחם ומבחין בשני דברים:
1. באמת אף אחד לא מדבר. יש סביבי כמה עשרות אנשים ואף אחד לא פוצה פה, כל אחד עסוק בשלו ומביט סביב או לעצמו.
2. עד כה תיארתי קופים אלימיים, כוחניים, לא שלבים ונעימים לבריות. בטושיטה הקופים כאילו הרגישו את האווירה והיו שלבים וחביבים גם הם. הם לא תקפו ולא כעסו, רק ישבו בנחת ליד האנשים ומידי פעם שמחו לקבל איזו עוגיה או בננה.
הייתי בטושיטה פעם אחת לצערי, במדיטציית הבוקר הפתוחה לקהל שהנחתה איזו אוסטרלית. כל כמה ימים הגיע מנחה אחר ממקום שונה בעולם להנחות מדיטציה.
*בערב הפרידה מחלק מהחברים ישבנו בבית קפה של ההוסטל שלהם וראינו קבוצת בנות שיושבות ומציירות להנאתן עם צבעי מים. נזכרתי שלפני שנים ארוכות גם אני אהבתי לצייר ואפילו הייתי בחוג של שושי ולא הייתי נוראי בזה. וסבתא שלי ציירת מדופלמת אז אולי יש לי את זה קצת בגנים. באימפולסיביות מקסימה ניגשתי לחנות הציור הקרובה וקניתי ב600 רופי (מחיר של לילה במלון) ציוד לציור, מכחולים, צבעים, מחברת, עפרון ועוד כמה דברים.
אז כן יחסית לכיתה ג׳ ציירתי יפה אבל ניכר שלא ציירתי מאז ונשארתי ברמה שהייתי. נו טוב, אני מקבל את זה בהבנה ובאהבה ואולי יום יבוא ואחזור לשוש.
*תופעה נחמדה חזרה על עצמה בדרמסאללה. האוכלוסיה ברובה בנוייה מאנשים בערך בגילי שמנסים להבין מה נסגר עם החיים שלהם בגדול. ושני היעדים המרכזיים זה או מזרח או דרום אמריקה. האוכלוסייה שמגיעה לכל יעד די שונה, אבל מרגיש לי שבדרמסאללה צץ קצת הצד באוכלוסיה הזאת שרצה דרום אמריקה- וזה התבטא בהשמעת מוזיקה טראשית מיינסטרימית במהלך היום וריקודים פרועים וחסרי רסן מחוץ לחדר ההוסטל. היה בזה משהו משחרר ומהנה, במיוחד כאשר שני שותפי- איילת ורועי רקדנים מקצוענים שלא יביישו אף במה בוליוודית.
*מאיה. מאיה היא אישה מדהימה ואני מעריץ שלה. היא חברה של ראזני, רק צעירה ממנה בכמה שנים ובחורה מיוחדת עם סיפור חיים לא נורמלי.
כשהגעתי למאיה פניתי אליה ב׳גוד מורנינג, האו אר יו דואינג?׳ והיא השיבה ׳כפרה, מה קשור אנגלית עכשיו? יש היום ספיישל קובה סלק וקוסקוס אם בא לך׳.
מאיה נולדה בנפאל למשפחה נפאלית ובמהלך השנים הגיעה לישראל כעובדת זרה. היא הייתה מנקה בישראל 7 שנים, והיא סיפרה את שגרת החיים שלה. עבדה 14-15 שעות ביום, הייתה מנקה שלושה בתים ביום ועושה יומית של כמעט אלף שקל. ביום אחד היא עשתה יותר ממה שהייתה עושה בחודש בארץ מולדתה. היא עבדה כמו מטורפת, והיא מספרת שהייתה שוכרת דירת חדר קטן בלי כלום ב1000 שקל לחודש, ורק הייתה קונה אוכל בחוץ- בורקס בתחנת דלק, פרי אצל הירקן וככה הייתה ניזונה, היא הייתה עוברת ברגל בין בית לבית ובדרך מעשנת לה סיגריה, בכלל, את מאיה תמיד תמצא עם סיגריה בפה כמו בוסית אמיתית.
בישראל היא לא הסתפקה בניקיון וגם עשתה קומבינות מהצד, ואחת מהן היה ללמוד את המטבח הישראלי מהישראלים. היא לקחה מתכונים, טעמה, הכינה, ושולטת באוכל ישראלי, אפילו יותר מחלק מאיתנו. במסעדה שלה שנקראת בעברית ׳מסעדת מאיה׳ היא מגישה מנות ישראליות שנרשמו בתפריט עברי, והיא מדברת עברית שוטף. היא מגישה מנה שאפילו אני לא הכרתי שנקראת ׳נועמיקו׳ שלמעשה מדובר במנת פלאפל רק שבמקום פלאפל יש כרובית מטוגנת. מאיה בלבוסטה אמיתית וביום שישי היא עושה ארוחות שישי לישראלים ומאכלסת כמעט 100 אנשים! מאכילה 100 פיות כמעט כל יום שישי, ועושה גם חגים ומועדים ומסיבות ריקודים כמעט כל ערב.
מאיה אוהבת את ישראל וחיה את ישראל. לאחר שחיה שם, עשתה עסקים, עבדה במקומות מגוונים ובניקוי, למדה לבשל ולהיות עקרת בית מושלמת, ועוד הספיקה להעיד בבית משפט בוויכוח משפחתי שזיכה אותה ב10 אלף דולר,
היא הגיעה להודו ופתחה מסעדה ישראלית- הודית-נפאלית.
מאיה בחורה חדה וחכמה ומעניינת ופשוט היה תענוג לשבת איתה ולראות איך עם סיגריה בפה היא מנהלת למופת מסעדה ועובדים ולקוחות.
רק דבר אחד היה חסר למאיה. מכונת קפה. כזה מקום ברמה דורש מכונת אספרסו איכותית כזאת. ישבתי אצל מאיה כל יום וכל יום חפרתי לה על זה. בזכות הלחץ שהופעל מצידי ומצד גורמים נוספים כשלושה ימים לפני שעזבנו הגיעה למאיה מכונת קפה משודרגת שקנתה ב3000$. היא השכימה קום יותר מתמיד ונסעה באוטובוסים לעיר רחוקה לקנות כוסות קפה, צלוחיות, כפיות, ואת כל האקססוריז שצריך.
היה יום מרגש במיוחד בו הישראלים לימדו את מאיה להכין קפה במכונה. אני עוד מימי בברנז׳ה הכנתי פעם או פעמיים קפה ובאומץ אמרתי לה שאני יכול ללמד אותה איך להשתמש במכונה. אז אחרי ששרפנו כמה פולים וגרמנו לכמה לקוחות לא לשוב מאיה הכינה קפה סביר-טוב וזה היה מרגש.
הלכתי כל יום לשתות אצלה קפה כמה פעמים כדי לפרגן לה ולארח לה חברה.
יצא שעם כל המחויבויות שלי בימים האחרונים לאנשי בתי הקפה שתיתי חמש כוסות קפה ומעלה בכל יום 😅
הפרידה ממאיה הייתה קשה כי רועי ואני באמת מאוד אהבנו אותה, אז נפרדנו בחיבוק גדול ובהבטחה שנהיה בקשר ונשלח קצת תמונות.
על החוויות מקורס היוגה, גילוף וטרקים אספר בפוטפרינט הבאים :-)Read more
טריונד
May 17, 2022 in India ⋅ ⛅ 16 °C
לטריונד יצאנו מאי, הדס, מורן, בורכוב ואנוכי.
היה קצר ולעניין, יום ראשון התחיל מוקדם ונגמר בצהריים לאחר יום טיפוס קשה, ויום שני היה טיפוס קליל נוסף של שעתיים וחזרה לבאגסו.
החברה הייתה נעימה והרגישה מאוד ביתית, מאי והדס הן בנות נפלאות, קשובות ומעמיקות ותמיד נעים לי להימצא בקרבתן.
בלילה ירד מבול ואני למזלי צפיתי בDON'T LOOK UP שהיה סרט שמחמיא מאוד יהיה להגיד עליו בינוני.
הנוף היה שוויצרי לחלוטין, ירוק יפיפה, וכבשים ועיזים, ובאמת היה נעים מאוד לעין.Read more
דרמסאללה ריטריט יוגה
May 28, 2022 in India ⋅ ⛅ 20 °C
טוב. ידעתי שאני רוצה לעשות איזשהי חוויה יוגית משמעותית. הסתובבתי בין בתי ספר ליוגה ברחבי דראמסאללה, וכבר כמעט סגרתי עם בית ספר ספציפי שהיה נראה רציני ונעים, ויום לפני שסגרתי, חברתי מאי הציעה לי לנסות את בית הספר ׳ברמה׳, לשיעור אחד. נעניתי והגענו באיחור אופנתי של 10 דקות לשיעור עם מוהיט.
התיאור הטוב ביותר למוהיט זה אדם שאתה רואה וישר מתחשק לך לחבק אותו! הוא הודי צנום, בעל שיער שחור ארוך, בן 25, וחיוך כובש לב, אנרגיה לא נורמלית של חיוביות ואהבה וקופצניות, אני סבור שבגלגול הקודם הוא היה חרגול.
וכאשר מדברים על מדיטציה הוא לובש ארשת כה רצינית שנראה שכל רגע הוא עומד לפרוץ בבכי, בכל ליבו ונשמתו הוא מאמין בכוחה של יוגה ומדיטציה, שהרי, כידוע, כל תורת היוגה, מטרתה להניח תשתית הולמת מבחינה פיזית להתעלות הרוחנית של המדיטציה, ובמילים פשוטות- היוגה מכינה את הגוף ואת הצאקרות למדיטציה שבה נוכל לשבת ארוכות ולא להתעסק במכאובי הגוף ובגשמיותינו.
התאהבתי במוהיט ופניתי אליו בסוף השיעור. שאלתי האם ניתן יהיה ליצור קורס יוגה מקוצר של כשבוע (בבית הספר הם מעבירים קורסים של מורים בני חודש-חודשיים) והקונספט היה זר להם.
הוא ואביו (מנהל בית הספר והמורה לפילוסופיה יוגית ואנטומיה יוגית) נענו בחיוב.
יצרנו קבוצה מופלאה שלי, של נועם וטל (אחיות תאומות עם לב עצום, מצחיקות, נעימות ובאמת פרטרניות אידיאליות לכל דבר), וענבר. עם ענבר יש לי היסטוריה. נפגשנו בבגנאס ויש לומר שלא מאוד התלהבתי ממנה. כשהבנות הציעו אותה כשותפה לקבוצת היוגה האקסלוסיבית שלנו עניתי באימפולסיביות ׳אם היא מצטרפת אני חושב שאני אוותר׳,
החיים קרו, ובנינו קבוצה של ארבעתינו. כמובן וכצפוי, התאהבתי גם בענבר שהייתה אהובה עלי מאוד וגיליתי אותה מחדש.
תחילה הם אמרו שמחיר הקורס יהיה 200$ שביחס למזרח זה המון המון המון כסף! קורס הגילוף שלקחתי לעומת זאת עלה 25$ לצורך ההשוואה. כיום לפני הקורס והמעבר למגורי בית הספר, פרים (מנהל בית הספר ואביו של מוהיט) אמר פתאום 300$. בחוצפה ותקיפות ישראלית פניתי אליו ואמרתי לו שזה לא מה שסוכם ואם כך כל העסק מבוטל. שילמנו 180$ על הקורס 🥹.
התחלנו את הימים בשיעור פראנאימה- תורת הנשימה.
המשכנו בשיעור יוגה, ארוחת בוקר, שיעור פילוסופיה יוגית, ארוחת צהריים, שיעור דיוק פוזיציות (שזה לא נורמאלי גמה עמוק הדבר הזה, כל פוזיציה הכי פשוטה דורשת כלכך הרבה ריכוז בכל איבר ואיבר בגוף, ומוהיט עשה את זה ברוב כריזמטיות והתלהבות) ולבסוף שיעור יוגה נוסף, ואיך לא- סיום היום במדיטציה ושייק פירות.
השיעורים התחלקו כך:
השיעורים המדהימים היו בהובלת מוהיט.
השיעורים הגרועים היו בהובלת פרים.
כל שיעור שעבר על ידי פרים היה מרגיז בעיני, הוא הניח הנחות ששונות ב180 מעלות מתפישת עולמי, וזרק אמירות מזלזלות על הרפואה המערבית כאילו ברפואה האירוודית טמונה כל אמת הבריאות.
אמרתי לו בצורה פסיבית אגרסיבית ׳אני לא יודע מה הרפואה האירוודית יודעת לעשות, אבל בהיותי פרמדיק שמשתמש ברפואה המערבית, לא פעם הפכתי בן אדם מת לחי׳.
לא קיבלתי מענה ראוי.
באופן כללי הקורס היה מעניין אבל במהלכו חליתי ליומיים, ושם השקו אותי במיצים משונים ותבלינים עם טעמים חזקים בנסיון לעזור לגופי החולה.
המחלה לעניות דעתי לא באה סתם, וגם תפישתי המורכבת על הקורס. לא הייתי בזוהר ימי בימי הקורס. נוצרה סיטואציה מורכבת וכועסת ביני לבין איילת שבאה לטייל איתי, ואגרתי כעס ואכזבה בליבי במהלך הקורס.
לקראת סוף הקורס, רועי קבע עם שנינו ארוחת ערב באותו זמן ובאותו מקום- וכך גרם לשנינו להיפגש ולדבר על הדברים. ערמומי אך חיוני. לאחר השיחה הייתי בריא, פשוט ככה. אבן שישבה לי על הלב הסכימה להרפות והיה לי נעים וקל יותר. (השיחה, איך לא, הייתה במסעדה של מאיה).
כתוצאה מהסיטואציה העגומה הרגשתי שלא אפשרתי לעצמי להתרכז במאת האחוזים בקורס, ובמהלך הימים רק חשבתי על סוף היום שאוכל ללכת לרועי ואיילת.
הבנות המדהימות שאיתי נשארו בקורס, תחילה משבוע זה הפך לשבועיים ואז לחודש. הן מורות ליוגה היום!
אני אחרי שבוע החלטתי להפסיק ולהתפנות לאהוביי.Read more
Shesh-besh philosophy
June 4, 2022 in India ⋅ ⛅ 29 °C
לא סתם קראתי לזה פילוסופיה שש-בשית. באמת חוויתי שם חויות רוחניות מסויימות והארות.
תחילה, אתוודה שאיני יודע לשחק שש-בש. ולכן חשבתי שתהיה זו הזדמנות נפלאה להכין ששבש וללמוד לשחק.
בכלל לא התכוונתי לעשות את זה, הלכתי יום אחד בין באגסו לדרמקוט, רציתי ללכת לסדנת צורפות להכין טבעת או משהו כזה, ובדרך עצרתי שם, הבטתי קצת, ובלי לחשוב, אמרתי- ׳אני רוצה להתחיל!׳, ככה באימפוליסיביות.
מלאכת הגילוף היא סזיפית, במיוחד לאור זה שלא משתמשים שם במכשירים חשמליים, ולכן הגילוף מתבצע באמצעות סכינים, פטישים, וכלים של האדם הקדמון.
שעות ארוכות מגלפים פיסה אחר פיסה, משייפים, מכינים חיילים, קוביות, מלאכה שדורשת סבלנות רבה ואפשר אפילו להגיד שהיא מדיטטיבית. למעשה זו מדיטציה.
פרים, המורה ליוגה, לימד שמדיטציה הינה התרכזות בדבר אחד בלבד, והרי בגילוף פיסה אחר פיסה מתרכזים אך ורק במלאכה העדינה והפשוטה הזו.
הסדנת גילוף הייתה חדרון קטן ורעוע שהכיל בתוכו גם ספריה עברית עשירה בספרים מעולים, וחנות בגדים קטנה.
ראג׳יב, בעל המקום, לא מדבר מילה בעברית, אבל הוא מבין *הכל*, לא מפספס מילה אחת. הוא היה נשוי לישראלית שעשתה לפני שנים רבות סדנת גילוף אצלו, ויצאה עם טבעת, לשניים זוג בנות שחיות עם אימן בישראל, וההורים גרושים. יחד איתו, לרוב ישב איתנו בוב. בוב הוא בן האדם הכי מגניב שפגשתי! הוא ג׳מייקני, עם ראסטות, אוהב אדם, ובמקצועו הוא צייר. הוא מצייר מדהים! פשוט לא נורמלי לראות אותו מצייר, הוא כלכך מוכשר כלכך, אבל מצד שני כלכך הודי אולד פאשן. אין לו פלטת צבעים, הוא משתמש בגב כף היד כפלטה והוא מצייר בסבלנות רבה ובכשרון אין סופי פרט לפרט של כל מה שהלקוח יבקש.
אני לא בטוח מדוע אבל בוב ממש נגע בליבי, איך שהוא דיבר, ההילה שלו, משהו בו היה מיוחד.
כל מי שנכנס לחנות, הכרתי ביניהם לבין בוב, אמרתי לכולם שהוא אח של בוב מארלי, והוא זרם איתי לגמרי.
כשמישהו היה מתעניין בציורים של בוב הוא כלכך היה נרגש, ומוציא מתיקו ערמת דפים מגולגלת עם גומיה, פותח ומציג את ציוריו. הוא לא רצה למכור, רק, כמו ילד, היה מתרגש ומתמלא מההכרה וההערכה ליצירותיו, הוא מעולם לא התעצל, כל מי שהביע עניין זכה לראות את ציוריו ואת בוב המתגאה אך בו בעת גם מבוייש. אייש איזה בוב זה!
מהרגע הראשון הבחנתי שיש לו נכות חמורה, קשה להסביר אבל נראה שרגל אחת שלו עקומה לחלוטין, בצורה שכף הרגל אנכית לרצפה והוא מתהלך על העצם. כאילו השוק שלו לא ישרה, אלא בצורת L, ולכן מדדה לו ממקום למקום בהליכה צולעת ועקומה לחלוטין. מעולם לא העזתי לשאול, הרי זה לא מנומס. אבל, יום לפני שעזבתי, בוב סיפר לי מיוזמתו. תחילה הוא סיפר שהוא נוסע כל כמה חודשים ומשתקע במקום אחר, כששאלתי מדוע הוא אמר שהקור כואב לרגלו ולכן הוא נע בהודו בהתאם למזג האוויר. כשגיששתי, הוא סיפר שכשהיה בן 4-5 הוא נפל מגובה, ורגלו נשברה לגמרי, ממש 90 מעלות. הוריו לא לקחו אותו לרופא או לבית חולים, ובמשך שנים הרגל התאחתה כך. נחרדתי לחלוטין. כששאלתי האם היה רוצה ללכת לטפל בזה, כי נשמע שזה מאוד אפשרי, הוא חייך אלי ואמר ׳למה צריך? טוב לי עם הרגל העקומה שלי.׳. באותו הערב הוא רשם לי בווצאפ ׳תומר איפה אתה?????׳, רשמתי לו ׳אני במסיבה בוואנס אי דה נייצ׳ר׳, ׳אני בא לרקוד איתך!!׳ הוא רשם. והוא בא, ורקד עם רגלו היחידה, שמח וטוב לבב.
מעבר לעבודה הסביבה הייתה לי מיוחדת במינה, עכשיו אני בטוח במאת האחוזים שעל כל יכולותי הורבאליות והטקסטואליות לא אצליח לדייק את התחושה, אבל אנסה להעבירה באמצעות שני סיפורים קטנים שקרו שם.
*הגעתי בבוקר ליום עבודה של כמה שעות. התנגן שיר במערכת הישנה ומלאת האבק. שמעו שם בעיקר ראגיי ובוב מארלי. לפעמים גם איזה בוב דילן, בעיקר בובים למיניהם.
אחרי כמה דקות התנגן השיר טוב, ואחרי שעה שלמה אמרתי בחוסר סבלנות 'this is the ninth time that we listen this song!'
ראג׳יב, רב הסטלנים, הביט בי משועשע 'so what man? Its a nice song'.
זה הצחיק אותי שאף אחד לא מאבד סבלנות או מתעצבן כשאותו שיר מושמע כלכך הרבה פעמים. כל שתי דקות ראגיב הסטלן היה מעשן איזו סיגריה איזה עלה מגולגל מוזר בכזה אורך רוח, כאילו כל החיים שלו בלי לו״ז. כששואלים אותו מתי הוא יפתח מחר את החנות הוא עונה ׳לא יודע, כשאקום, אולי 9 אולי 11.׳ הוא גר בדירת שותפים עם בוב.
*לקראת סוף ההכנה התעסקתי מאוד במה באלי שיהיה מצוייר או כתוב על הששבש, ימים ארוכים ומתישים של עבודה הכבידו את משמעות ההחלטה. ׳זה חייב להיות מדיוק׳ חשבתי לעצמי. חשבתי וחשבתי וחשבתי חמישה ימים. ידעתי שאני רוצה מנטרה, מעולם היוגה, וציור של שיבא (אל היצירה והחורבן) וגם ציור של מקום שנגע לליבי (חשבתי על הטריונד).
לאחר באמת חשיבה של שעות וקריאה ארוכה של עשרות מנטרות הגעתי להחלטה! מצאתי את המנטרה המהממת שבאלי! (אצרף בסוף) גאה ומלא סיפוק הגעתי לראג׳יב, ואמרתי לו שסוף סוף החלטתי מה אני רוצה- ציורים וטקסט.
ראג׳יב הסתכל על הטקסט ארוכות ופסק 'no, it's too long, we can take just this sentence maybe'
עכשיו זה כלכך שיעשע אותי שהרי אני השקעתי כלכך הרבה מחשבה בכל מילה, שיהיה מדהים ומדוייק, ואז הוא בא ומצביע על משפט אחד בצורה ראנדומאלית, מבלי לקרוא בכלל ואומר, ׳עזוב אותך אחי, בוא נכתוב רק את המשפט הזה׳. וזה היה משעשע כי זה היה קצת אבסורדי, מכוער ויפה בו בעת- מה שבעיני מלא חשיבות, משמעות, מסר, מבחינתו פשוט סתמי, ׳עזוב, מה זה משנה איזה מילים כותבים׳ כזה.
כל החשיבות העצמית שלי פשוט הרגישה כלכך מגוחכת לכמה דקות ואז חזרה לעצמה!
זו המנטרה: (המנטרה הסוגרת של הוויניאסה)
May all in the world be happy & well.
May the leaders protect the earth by following the path of virtue.
May there be wellness for everyone who knows the earth to be sacred.
May peace prevail on the universe & the world.
Peace.Read more
דרמסאללה 2
June 6, 2022 in India ⋅ ⛅ 22 °C
באקס באני ופראוואטי וואלי
June 8, 2022 in India ⋅ ⛅ 20 °C
אז כפי שסופר, באקס, החבר של הזמר המליין המפורסם, לקח אותנו טרמפ של מליון שעות לקאסול.
ובניגוד לאנרגיות המטריפות של דרמסלה, קאסול בהחלט לא הייתה אנרגטית, ואפילו להפך. עמוסה, די מסריחה, סצנת סמים מוגזמת (שאני לא מוצא בה כל עניין או רצון לקחת בה חלק), מסיבות ו- גולת הכותרת, טראנסים.
לא מדבר על טרנסקסואלים אלא על מוזיקת טראנס בלתי נסבלת בכל מקום, כל הזמן.
קאסול הייתה תחנת מעבר- האזור מלא בכפרים קטנטנים וקסומים על הרים, והיא עיר שנמצאת באמצע ומאוד קלה לתייר.
באקס לקח אותנו עם חבריו ההודים למקדש הודי 20 דקוצ נסיעה בקאסול, הייתה חוויה סבירה שבעיקרה חיכינו שתיגמר, גשם חם ומציק מידי פעם ירד עלינו, והיה חם מאוד וגם לח, והיה בעיקר צפוף ומלא בהודים שהתחננו לתמונות איתנו.
סביב נמצאים הכפרים המוכרים: גראן, פולגה, קלגה, קירגנגה, טוש וכו׳.Read more
גראן
June 11, 2022 in India ⋅ ☁️ 18 °C
אחרי שני לילות בקאסול ארזתי תיק ותכננתי לצאת לבד לגראן, כפר מבודד, 4 שעות הליכה מקאסול לכיוון ההרים.
נערכתי, התכוננתי לצאת, נפרדתי מאיילת ומרועי לימים הקרובים, והייתי מוכן לצאת.
הייתי צריך לבד, רציתי שקט. לשמוע את עצמי, להיות קשוב רק לעצמי, לשמוע את המוזיקה שלי, לאכול את האוכל שבאלי, ולתת מקום למחשבות שלי. בלילה לפני שיצאתי קיבלתי מיובל (חברה של רועי מיפו וחלק מקבוצת החברים שיצרנו) שהיא רוצה לבוא איתי. זה לא היה מה שרציתי אבל זה הרגיש לא יפה לדחות את ההזמנה שלה את עצמה.
למען האמת זה היה די מאפשר, וקיבלתי את מה שכמהתי אליו, התחושה של להיות לבד ואפילו- כתבתי סיפור.
למען האמת נפגשתי בדרמסאללה עם איזה ישראלי מקסים בשם יונתן וסיפרתי לו על שיחה שהייתה לי פעם בנוגע להשראה עם אמא של איילת, שכותבת גם. היא שאלה אותי ׳תומר, אתה יודע מה ההשראה שלי?׳, ׳מה?׳ שאלתי. והא ענתה ׳דדליין.׳ וזה ממש נכון בעיני. הראש עמוס ברעיונות אבל הדבר היחיד שחסר זה שאכריח את עצמי להושיב את ישבני ולכתוב משהו. אמרתי ליונתן שאולי נהיה חברי כתיבה אחד של השני ונגיש בימי ראשון משהו כתוב. וכך עשיתי, כל ההליכה צצו במוחי רעיונות ולבסוף כשהתמקמנו בגראן, הנחתי את חפציי במקום מסויים, ונפרדתי מיובל להתיישב לבדי בבית קפה. ישבתי ופשוט נתתי לידיי לעשות את שלהן.
יצא סיפור לא רע למען האמת, כל קשר ביני לבין תוכן הסיפור מקרי בהחלט, ואין לי מושג למה ידיי עשו מה שעשו, אבל זה היה נעים, לתת פורקן למחשבות והרגשות לתוך מילים, וככל שמתקדם הטיול אני מבין על עצמי כמה אני בן אדם שם מילים. גם ציירתי קצת וקראתי.
מציין שלאורך רוב הזמן בגראן לא היה חשמל, נאלצנו להיות חברותיים, ובערב, בחושך המוחלט מתחת כיפת השמיים המעוטרת בכוכבים רבים ישבנו סביב המדורה עם כמה חברה הודים. למרבה הצחוק, כישראלי שצועד בשביל החומוס, לא מפתחים הרבה קשרים משמעותיים עם מקומיים, אבל שם, חרף הנסיבות, פגשנו בקבוצה, סביב המדורה ושוחחנו.
פגשנו הודי נפלא, חכם, חביב ומעניין, בן איזה 35, נשוי, שמו סורוב (או משהו בסגנון) וממש התפתחה שיחת נפש. הוא דבר אנגלית נהדר ושוחחנו על הקסטות בהודו, על המלחמה עם פקיסטן וגם קצת על פלסטין. הוא המליץ לי על ספרים ושיתף אותי בתובנות חייו (במקצועו הוא קואצר ומורה לאנגלית) וגם אני.
קבענו מחר ללכת יחד למפל הגדול!
קמנו בבוקר אחרי שעות שינה רבות, אכלנו פראנטה וביצה קשה, ויצאנו עם סורוב למפל שנמצא שעה וקצת מאיתנו.
אחרי חצי שעה של הליכה, אווט אוף דה בלו, מה שנקרא, התחיל יורד עלינו מבול. אנחנו מבולבלים. חוזרים? ממשיכים? מה עושים?
אני כמובן נעול. ממשיכים אין כזה דבר. מוציא מטרייה מצוקמקת שקניתי ליד המקדש בקאסול בארבעה שקלים, והולכים. עם סנדלים. בבוץ ובגשם. ואחרי עוד קצת הליכה מגיעים למפל.
כשיצאנו הייתה שמש יוקדת, יש שיגידו סחוניה כללית, ורק דמיינתי את עצמי נכנס למפל הקפוא עם מי ההימלאיה הטהורים האלה, וכשהגענו רעדתי מקור, לא עברה בדעתי המחשבה אפילו להיכנס. אבל הגשם הפסיק לפחות.
ישבנו שם שעה פלוס מינוס, במהלך שהותינו שם הגיעו חבורה של הודים חמודים שהיו באמצע טרק רציני, שחרף הקור הורידו בגדים ועם תחתונים נכנסו למים הקפואים.
הם היו עם כלבה קטנטנה וחמודה שדידתה אחריהם ומידי פעם מעדה, וכשהגיעו, ישר קפצה עליי רועדת מקור. למרות שהיא הייתה מטונפת חיבקתי אותה וניסיתי לחמם אותה. ואז היא הקיאה עליי, יופי של מתנת פרידה.
אני השקעתע את מיטב כספי הוריי בקניית נעליים איכותיות וציוד לטיילנים מקצועיים, וההודים האלה עושים טרקים עם קרוקס או עם נעלי ספורט בלי גרביים.
הם היו כאלה מקסימים, הציעו לי להצטרף ככה ספונטנית לטרק איתם. סירבתי בנחמדות וביקשתי שישמרו על החברה הכלבלבית שלי, אנג׳לה. חזרנו, אכלנו (ציקן באטר מסאללה- טעות חמורה) והלכנו להוסטל חביב בקרבת מקום.
יש לציין שלא היו כל הימים הקודמים מים חמים להתקלח, ולכן היינו מגעילים, מיוזעים, מסריחים ודביקים, וגם היום, אין חשמל, אין מים חמים, ובחוץ קפוא.
הלכנו לנוח קצת. כשהתעוררנו לאיטנו, בערב, הסתכלתי בחוץ, כבר היה חושך. ראיתי שיש אור ירוק ומכוער במיוחד, ואיך שהגלגלים שלי מתחילים לפעול אני צועק (אולי אפילו צורח) ׳יובל!!!!!׳ היא מסתכלת עלי בטוחה שעלתה עליה טראנטולה, עונה בפאניקה ׳מה????׳, ׳תדליקי דוד מהר!!! יש חשמל!!!׳
התקלחנו, שמענו איימי ווינאהוס, ואכלתי פנקייק לארוחת ערב.
למחרת השקמנו וחזרנו קאסולה.
בדרך חזרה קרה הדבר הגרוע ביותר למטייל-
לא, לא נגמרו המים, וגם טפו טפו אף אחד לא נפגע- אבל הסנדלים שלי, השורש, שהיו נאמנות לי שנים, שבקו חיים. הסולייה נקרעה. האמת, עשיתי כל מה שיכולתי. בנפאל הם נקרעו מספר פעמים והייתי נאמן והלכתי לסנדלר שיתקן אותן, אין מה לעשות. הגיעה זמנן, ובקאסול הודיתי להן ונפרדתי מהן לשלום.Read more
פולגה-קלגה-תוש (התמונות רק מפולגה)
June 12, 2022 in India ⋅ ⛅ 13 °C
פולגה- היה פשוט ממש כיף. לא עשינו כלום יותר מידי, ישבנו בבתי קפה, ציירנו, נחנו, טיילנו. בפולגה יש את יער הפיות- יער מהמםםםםם ביופיו פשוט לא אמיתי, ופולגה עצמה כפרית ונעימה.
כמה חוויות נעימות בפולגה:
*איזה לילה אחד החלטנו לעשות מדורה ולשתות אלכוהול יחד חבורה של כמה חברה טובים, אז ככה בערב-לילה התארגנו ויצאנו, והיה ממש כיף ונעים, שתינו ורקדנו כשמעלינו צמרות עצים גבוהים וכוכבים ולצידנו מדורה ואנשים חמודים.
*החלטנו לעשות ערב סרט, כמו מערביים טובים. ארגנו הכל, מצאנו מקום עם טלויזיה, הגענו, הזמנו אוכל והתפננו למלאכה (מזל שרועי תמיד בכל רגע נתון סוחב איתו פק״ל סרט- עם כל הכבלים הנחוצים והמכשור ויכול להפוך כל טוסטר לפלזמה)
*היה יום אחד גשום במיוחד. הגענו לבית קפה האהוב עלינו (בלה ויו) ופשוט היינו שם איזה 8 שעות, רק אכלנו ושתינו ושיחקנו קלפים והיה פשוט נהדר.
קלגה- קלגה הוא כפרון קטנטן ביותר חצי שעה הליכה מפולגה, הלכנו יחד, הליכה קשה. והגענו. הכפר קטנטן ולא מתוייר, ומצאנו גאסט האוס מהמם! היינו כמעט האורחים היחידים- החדר היה נקי וגדול שהספיק לשלושתינו, והייתה אווירה מיוחדת בעיקר בגלל שהיה שקט מהכל. לא היו ישראלים ולא היו תיירים בכלל ופשוט בילינו פשוט שלושתינו באינטימיות, עם חברינו המתוק, מסי! המנהל וגם הטבח של המקום שהתאהב בנו ושיחק איתנו כל היום בקלפים, ולימדנו אותו קצת עברית.
*שמועות התרוצצו אודות איזה צרפתי שבנה לעצמו מסעדה מכמה סנאדות ומסמרים, והוא צרפתי אמיתי שמכין אוכל מעולה. רועי ואני היינו חייבים לבדוק.
הגענו, כאשר, איך לא, אין חשמל, ולכן התפריט צומצם.
הזמנתי כריך חביתה. ואני אוכל את זה כל יום כאן כמעט.
וואו. וואו וואו וואו. זה היה ללא ספק סנדוויץ החביתה הכי טעים שאכלתי בחיי (והכי יקר שיש בהודו), הוא היה כלכך מושחת אבל גם מדוייק, באמת, לא יודע אילו ניסים הוא חולל שם אבל הוא היה מושלם. סיימתי אותו ומייד ביקשתי אחד נוסף למרות שכבר הייתי שבע.
למען האמת- שאר הדברים שאכלנו שם לא היו מדוייקים, עוגות, פיצה וזה היו בסדר לא מדהימים, והבחור שם, סטלן אמיתי, היה טבח בצרפת ולפני עשר שנים עבר להודו ופתח לעצמו עסק.
מסי הכין גם הכל טעים, ואיילת (שהייתה טבחית בארץ) לימדה אותו להכין כל מיני דברים, וגולת הכותרת- יום שבת ג׳חנון מושלם. לא קנוי, קמח וחמאה ועוד כל מיני כישופים, לילה שלם בתנור, רסק עגבניות, ורוטב חריף מדהיםםםם שהוא הכין מכל מיני דברים מקומיים אבל היה מאוד דומה לסחוג בטעם עם טוויסט מאוד מרענן של נענע. היה מושלם ברמות והוא אפילו לא ביקש שנשלם על זה!
קלגה הייתה נעימה ונחמדה אלינו אבל בלילה האחרון הגיעו קבוצת ישראלים מרגיזה למלון, ומעבר לרעש שעשו, הם העסיקו את מסי הרבה במטבח כך שהיא היה פחות פנוי אלינו, והם הסתממו שם בקטע מוגזם ומגעיל שממש לא רציני להמשיך להיות איתם. למחרת נפרדנו ממסי המתוק והמשכנו לטוש.
טוש- הכפר תכלס הכי נחשב. הגענו, טראנס בלתי נסבל מתנגן בקולי קולות בכל מקום. לעזאזל איך הם חיים ככה? אין מקומות במלונות, רבנו עם איזה בעל מלון שקבענו בטרם עת אצלו והחדר לא היה מה שביקשנו, מצאנו הוסטל טוב עם בעל בית מדהים, אבל הוסטל דוחה ברמות הכי קשות (ברמה של לא להתקלח!!) הלכנו לעשות שנצ כשמוזיקת טראנס מחרישת אוזניים ברקע, קמנו כמה שעות אחרת כשהמוזיקת טרנס עודה מתנגנת ולא מתכוונת להפסיק בקרוב, הכרזתי ׳אני לא נשאר בטוש מחר׳, מבחינתי חמש וחצי בבוקר יציאה מפה.
למחרת יצאנו חזרה לקאסול עם עוד איזה בחור שנסע איתנו במונית (וסיפר על חוויותיו מליל אמש על השימוש בקטאמין) ובכך טוש מוכרזת כמקום הגרוע ביותר בעולם (אולי אחרי דלהי ופתח תקווה). מבחינתי היה באותו היום כבר להמשיך למנאלי אבל איילת ורועי ביקשו יום או שניים של התאפסות וכביסה (שנגמרה לגמרי) בקאסול.Read more
פולגה-קלגה-תוש (קלגה תוש)
June 16, 2022 in India ⋅ 🌧 10 °C
קאסול
June 20, 2022 in India ⋅ ⛅ 14 °C
ספיטי
June 21, 2022 in India ⋅ ⛅ 6 °C
מנאלי
June 26, 2022 in India ⋅ ☁️ 21 °C
דרמסלה 3
July 7, 2022 in India ⋅ 🌧 21 °C
כותב כעת חודשיים ושלושה שבועות לאחר השהות בדרמסלה, כאשר אני בבית במחשב של אימי.
התקופה בדראמסלה זכורה כתקופה די קצרה ובנאלית במהלכה בעיקר ציפיתי לעבור כבר ליעד הבא הלא הוא תאילנד, ואני נמצא בגעגועים לרועי.
דרמסאללה שחייכה אלי כל כך בפעם הקודמת הייתה נראית מעט רדומה הפעם. לא הייתה עמוסה לעיפה באנשים שממלאים את רחוב ז'בוטינסקי בסדנאות כאלו ואחרות, מזג האוויר נצבע אפרפר והתחושה לא הייתה מרגשת כשהייתה.
אני זוכר שהרגשתי כך בעיקר כאשר הגענו לבקר את מאיה, והמקום היה די שומם, ומאיה לא נמצאה. כששאלנו סיפרו שהיא הלכה לשכב כיוון שהיא סובלת מפריצת דיסק ומאוד סובלת מכאבים.
טיילנו שלושתינו, איילת רוני ואנוכי לאחר מסע מפרך ומתיש ממנאלי במונית ביום אולי הגרוע ביותר עבור הקבוצה בטיול. בדרמסלה פגשנו את ג'ונסון, כבר נפגשתי איתו בעבר בדרמסלה ומאז גם ראיתי את פרצופו במנאלי, הודי נוצרי ממומביי עם אנגלית שרק הייתי מייחל לעצמי שמרפראפ בחיבה ובכישרון רב. נהננו במחיצתו והוא סיפר לנו את סיפור חייו, צפינו בקטעים מהמחזמר המילטון והלכנו יחד לקורס בישול אצל ראזני כמובן.
לא עשינו הרבה במהלך הימים, היינו בבתי קפה, הסתובבנו במקלאוד, הלכתי עם רוני לטושיטה, אבל זה הרגיש מפגש לא מאוד ממצה. הרגשתי שאני לא רוצה כלכך להיות שם וחיכיתי בקוצר רוח לאוטובוס הלילי לדלהי המגעילה לפגוש שם את רועי ואימו.
באחד הימים הלכנו להגשים את חלום הבנות- חתונה הודית. מישהי מדרמקוט נישאה, והלכנו לחתונה שהייתה בעיקר אירוע משעשע בו היה נראה החתן כאילו הוא נמצא ביום הלוויתו, לא הרעיף ולו את החיוך הקטן ביותר לקהל המתרגש, והכלה מכוסה מכף רגל ועד ראש. כולם ישבו בצפיפות רבה, ואיילת אפילו הסכימה לאכול מתוך עלה בננה אוכל הודי מסורתי עם הידיים. לאחר שהאזנו לתזמורת שניגנה בדיסהרמוניה מוחלטת הלכנו לפגוש ב'שמיים' את ג'ונסון. הוא סיפר לנו את סיפור חייו ואיך יצא שבחור בן 30 ומשהו הולך למסע חיפוש עצמי. בגדול הוא סיפר על אביו שחטף בשנה אחת שלושה שבצים ובסופה מת, והוא היה היחיד שסעד אותו כאשר אביו מתנהג כילד ולא מזהה אדם מלבד בנו ג'ונסון, אך בטוח שזהו אביו. כשמת החליט ללכת לטייל בעולם ולהבין את המשמעות. מעניין אם עלה בחכתו משהו.
ביום שעזבתי היו רצף אירועים משונים ומרגשים. הלכנו לראזני לשיעור בישול יחד עם ג'ונסון ועם עוד מישהי שביקשה להצטרף, אכלנו לשובעה אוכל מדהים של ראזני, סיימנו ונפרדנו לשלום, הלכנו לשבת אצל מאיה להיפרד כאשר הזמן דוחק בי מאוד, ועליי ללכת להביא כביסה מסאנסו ועוד לחזור ולקחת את התיק הגדול לשמיים משם יש מונית לאוטובוס לילה. כשחזרתי מסאנסו הבחנתי במישהי מוכרת אצל מאיה, ולאחר בחינה של כמה רגעים קראתי בחשש 'נועה?' היא הביטה בי ומיד זיהיתי שזו היא. נועה לנדסברג, חברה טובה מאוד מקורס הפרמדיק, שאבד איתה הקשר אבל היה מרגש מאוד לפגוש אותה באמצע שום מקום והתחבקנו בהתלהבות חיבוק של שלום ופרידה. כשסיימתי ראיתי שעלי להזדרז, עליתי במהירות מבאגסו לדרמקוט שזו עלייה קשה של 15 דק' בערך, ורגע לפני שהגעתי ראיתי שהמפתח לא עליי. והזמן כבר ממש דוחק. התקשרתי לאיילת שתתקדם לכיווני, ורצתי שוב לכיוון באגסו, הגעתי חזרה כמעט עד מאיה לקחתי את המפתח ורצתי חזרה לקחת את התיק. לא הספקתי אפילו להתקלח אחרי כל הריצות האלו ומיד יצאתי והגעתי ברגע האחרון לאוטובוס.
שמחתי לחזור לדלהי ונרדמתי מהרגע שהגלגלים עזבו החלו להסתובב עד הרגע שעצרו בדלהי, שלפנות בוקר היא מגעילה מעט פחות יש להגיד לטובתה.Read more
Travelerאיזה מרגש ילד שלי. אני אוהבת את כל התומרים עד כלות
תומר מזור❤️
תומרו אהוב, ריגשת אותי מאוד. יצא לנו לדבר על הנושא וגם אני כמו מירב אמרתי לך שכל התומרים נפלאים כמו שהם והיופי זה שאתה הוא השילוב של כולם יחד ויותר. השלם עולה על סך חלקיו [שקוד]