Naama Koreh

אני מרגישה פה כמו ברכבת הרים; העליות והמורדות חדות וטלולות. אני לא אוהבת להתחיל במורדות אבל האמת שקשה שלא.
לרגע אני שגרירה של ישראל שצריכה להסביר לאנשים בורים מחופשים לליברלים על המצב בישראל. לרגע אחר אני חיה בשגרת הלימודים העמוסה שלי ואז פתאום נזכרת שבארץ אין שגרה אמתית לאף אחד. המרחק מהארץ לא קל למרות שבכנות זו הרבה פעמים גם הקלה להיות כל כך רחוקה.
מכל המקומות בעולם, אני חושבת שהקמפוסים באוניברסיטאות של צפון אמריקה הם אחד המקומות בחו"ל היותר קשים להיות בהם בתקופה שישראל במלחמה. אנחנו חווים כאן חוויות לא פשוטות ואפילו כואבות. אנשים ששואלים אותי איך אני מגיבה לעובדה שישראל מבצעת רצח עם במשך 75 שנה? הפגנה של פלסטינים שקוראים לאינטיפדה והתבטאויות אנטישמיות שחלקנו חווים. אני מספרת לכם את הדברים האלה לא שתדאגו, אלא תדעו שאני מוקפת ברשת של ישראלים ויהודים מקסימים שתומכים מאוד אחד בשנייה. השבוע צעדנו יותר ממאה אנשים ברחבי האוניברסיטה עם שלטים של ה-kidnapped. עמדנו במרכז הקמפוס, שרנו שירים בעברית וקראנו bring them home. חוויתי 5 אנשים לא נעימים שהעזו לבקר את המיצג שלנו אבל כל כך הרבה אנשים צפו במיצג שחמישה אנשים זה אפילו פחות מאחוז. ככה זה אחוז קטן מאוד הופך את הבטן אבל צריך לזכור שה באמת אחוז פצפון.
אבל יש גם הרבה רגעים טובים ומשמחים.
שבוע שעבר קיבלנו הזמנה מפתיעה לבית של אחת מהעובדות של האוניברסיטה העברית שממוקמת ב-UBC. אישה מקסימה שרצתה לתת לנו תחושה של בית לערב אחד לאור כל המצב . ביה כל כך מיוחד וכיף לבוא לארוחת ערב של בית, אוכל ישראלי (דג אדום שניצלים ופירה) תמונות של נוף ישראלי על הקירות ואווירה חמה של בית. די מדהים שלמרות שהבית לא היה דומה אפילו קצת לבית שלי, והאוכל של שבת לא היה בכלל האוכל שאוכלים אצלנו, הרגשתי שם הכי בישראל. בארוחה הכרנו את הבת של המארחת וכמה חברות שלה. מיד נהיינו חברים והן הזמינו אותנו למסיבת הלווין.
לכל מי שמתעניין התחפשתי לדלעת.
ככה ביום שלישי בערב מצאתי את עצמי מסתובבת בשכונה בורגנית עם בתים מקושטים לכבוד הלווין ויחד עם ילדים והורים מחופשים מבקשת "טריק או טרית". החוויה הזו עשתה לי פלשבק עמוק לסיבובים שעשינו בטנפליי. אני הלל ואמיתי מחופשים לשטות כלשהיא, היינו עוברים בין הבתים עם סל ממתקים הולך ומתמלא שיהפוך למאגר הסוכר שלנו לחושיים הקרובים. רק עכשיו כשהגעתי לקנדה אני מבינה שהאנשים בטנפליי היו בעצם די עצלנים כאן הם הרבה יותר רציניים. הבתים מלאים בשלדים בגובה של כמה מטרים ובעלי הבתים מחופשים ומנסים להפחיד את כל הילדים. פה בקיצילנו וונקובר, לוקחים את הטריק הרבה יותר ברצינות לא רק מחלקים ממתקים. (למרות שגם ממתקים קיבלתי) אחרי הסיבוב המרגש ישבנו בבית של אחת הבנות ושיחקנו משחקי שתייה עם כוסות פלסטיק אדומות (ממש כמו בסרטים)
לא כתבתי על הטיול האחרון שעשיתי אבל אני חייבת לשתף אתכם שהלכתי 22 קילומטרים ביום!!!. רק להמחשה המסע קומטה שעשיתי היה שמונה קילומטרים. עלינו בעלייה ארוכה ומפרכת לקרחת יער שממנה ראינו נופים מדהימים של הרים עם פסגות מושלגות וקרחונים. הלכנו כל כך עמוק לתוך הטבע וכשעצרתי לרגע לבד שמעתי את השקט הכי חזק בחיים שלי. מסתבר שיש אנשים שחווים שקט כמו רעש חזק, כאילו אני יכולה לדמיין את הרעש של האטמוספירה. אולי אני קצת מגזימה אבל זו הייתה התחושה. מכיוון שאני עושה כאן בעיקר טיולי יום, שמתי לב שלכל טיול יש איזו שהוא אטרקציה אחרת שאמורה להצדיק את העלייה. במקרה הזה היו שני אגמים קטנים בצבע כחול יפיפיה. אני חושבת שיש משהוא בפסיכולוגיה האנושית שחייבת איזו נקודת ציון להגיע אליה כמו אגם או מפל... אבל תאכלס הדרך הרבה יותר מעניינת.
אני גם מנסה לא לוותר על תרבות בוונקובר. אתמול הלכתי עם כמה חברות לבלט מודרני בדאוןטאון. אני אוהבת ללכת לבלט קודם כל כדי לראות איך אנשים מתלבשים לאירועים. אם הייתי אבא, כנראה שהייתי מצלמת כמה מהoutfits המנצחים של הערב, אבל עדיין אין לי את האומץ הדרוש.
המופע הורכב משלושה ריקודים. כל אחד שונה מהשני יצירתי ומרגש. אני רק אספר על הריקוד האחרון שהיה הריקוד המרשים ביותר. זה לא רק אני חושבת ככה, זה היה הריקוד היחיד שכולם טרחו לקום על הרגליים כדי למחוא כפיים. בטח לא ייקח לכם הרבה זמן לנחש שהריקוד הכי יפה בערב היה של כוראוגרף ישראלי "שחר בנימיני" שרקד בשביל בת שבע. 50 רקדנים רקדו בעיתוי מושלם לצלילי בולרו (קרנבל החיות) כל פעם מצטרף עוד כלי נגינה, עוד תנועה, עוד מהלך עוצר נשימה. בינימיני סיפר שהריקוד מתכתב עם המצב שלנו בארץ, יכולתי להבין על מה הוא מדבר. התרגשתי מאוד.
בפוסט הזה אני רוצה להשלים קצת יותר ממה שעבר עליי בתקופה האחרונה. אז אסיים עם עוד דבר טוב שקרה לי כאן, התחלתי לצאת עם סטודנט חילופים ממש ממש מקסים. קוראים לו פיליפ והוא לומד תואר שני בסוציולוגיה. השם חושף את העובדה הקשה שהוא לא ישראלי, אני לא אשקר שזה קצת עצוב לי אבל בינתיים ממש כיף לנו ביחד. מצרפת תמונה שלנו ביחד מהשוק איכרים בשבת בבוקר. אני חושבת שכבר כתבתי על השוק וכמה שאני אוהבת ללכת אליו. כבר קצת לא נעים לי שהמוכרים יזהו אותי מרוב שאני חוזרת כל פעם לטעימות  בכל מקרה אני ופיליפ הולכים אליו די הרבה בימי שבת בבוקר.
מאחלת לכולם שבת שלום ושימים טובים יותר יבואו אלינו בקרוב

אני מרגישה פה כמו ברכבת הרים. לרגע אני שגרירה של ישראל שצריכה להסביר לאנשים בורים מחופשים לליברלים על המצב בישראל. לרגע אחר אני חיה בשגרת הלימודים העמוסה שלי ואז פתאום נזכרת שבארץ אין שגרה אמתית לאף אחד. המרחק מהארץ לא קל למרות שבכנות זו הרבה פעמים גם הקלה להיות כל כך רחוקה.
מכל המקומות בעולם, אני חושבת שהקמפוסים באוניברסיטאות של צפון אמריקה הם אחד המקומות בחו"ל היותר קשים להיות בהם בתקופה שישראל במלחמה. אנחנו חווים כאן חוויות לא פשוטות ואפילו כואבות. אנשים ששואלים אותי איך אני מגיבה לעובדה שישראל מבצעת רצח עם במשך 75 שנה? הפגנה של פלסטינים שקוראים לאינטיפדה והתבטאויות אנטישמיות שחלקנו חווים. אני מספרת לכם את הדברים האלה לא שתדאגו, אלא תדעו שאני מוקפת ברשת של ישראלים ויהודים מקסימים שתומכים מאוד אחד בשנייה. השבוע צעדנו יותר ממאה אנשים ברחבי האוניברסיטה עם שלטים של ה-kidnapped. עמדנו במרכז הקמפוס, שרנו שירים בעברית וקראנו bring them home. חוויתי 5 אנשים לא נעימים שהעזו לבקר את המיצג שלנו אבל כל כך הרבה אנשים צפו במיצג שחמישה אנשים זה אפילו פחות מאחוז. ככה זה אחוז קטן מאוד הופך את הבטן אבל צריך לזכור שה באמת אחוז פצפון.
אבל יש גם הרבה רגעים טובים ומשמחים.
שבוע שעבר קיבלנו הזמנה מפתיעה לבית של אחת מהעובדות של האוניברסיטה העברית שממוקמת ב-UBC. אישה מקסימה שרצתה לתת לנו תחושה של בית לערב אחד לאור כל המצב . ביה כל כך מיוחד וכיף לבוא לארוחת ערב של בית, אוכל ישראלי (דג אדום שניצלים ופירה) תמונות של נוף ישראלי על הקירות ואווירה חמה של בית. די מדהים שלמרות שהבית לא היה דומה אפילו קצת לבית שלי, והאוכל של שבת לא היה בכלל האוכל שאוכלים אצלנו, הרגשתי שם הכי בישראל. בארוחה הכרנו את הבת של המארחת וכמה חברות שלה. מיד נהיינו חברים והן הזמינו אותנו למסיבת הלווין.
לכל מי שמתעניין התחפשתי לדלעת.
ככה ביום שלישי בערב מצאתי את עצמי מסתובבת בשכונה בורגנית עם בתים מקושטים לכבוד הלווין ויחד עם ילדים והורים מחופשים מבקשת "טריק או טרית". החוויה הזו עשתה לי פלשבק עמוק לסיבובים שעשינו בטנפליי. אני הלל ואמיתי מחופשים לשטות כלשהיא, היינו עוברים בין הבתים עם סל ממתקים הולך ומתמלא שיהפוך למאגר הסוכר שלנו לחושיים הקרובים. רק עכשיו כשהגעתי לקנדה אני מבינה שהאנשים בטנפליי היו בעצם די עצלנים כאן הם הרבה יותר רציניים. הבתים מלאים בשלדים בגובה של כמה מטרים ובעלי הבתים מחופשים ומנסים להפחיד את כל הילדים. פה בקיצילנו וונקובר, לוקחים את הטריק הרבה יותר ברצינות לא רק מחלקים ממתקים. (למרות שגם ממתקים קיבלתי) אחרי הסיבוב המרגש ישבנו בבית של אחת הבנות ושיחקנו משחקי שתייה עם כוסות פלסטיק אדומות (ממש כמו בסרטים)
לא כתבתי על הטיול האחרון שעשיתי אבל אני חייבת לשתף אתכם שהלכתי 22 קילומטרים ביום!!!. רק להמחשה המסע קומטה שעשיתי היה שמונה קילומטרים. עלינו בעלייה ארוכה ומפרכת לקרחת יער שממנה ראינו נופים מדהימים של הרים עם פסגות מושלגות וקרחונים. הלכנו כל כך עמוק לתוך הטבע וכשעצרתי לרגע לבד שמעתי את השקט הכי חזק בחיים שלי. מסתבר שיש אנשים שחווים שקט כמו רעש חזק, כאילו אני יכולה לדמיין את הרעש של האטמוספירה. אולי אני קצת מגזימה אבל זו הייתה התחושה. מכיוון שאני עושה כאן בעיקר טיולי יום, שמתי לב שלכל טיול יש איזו שהוא אטרקציה אחרת שאמורה להצדיק את העלייה. במקרה הזה היו שני אגמים קטנים בצבע כחול יפיפיה. אני חושבת שיש משהוא בפסיכולוגיה האנושית שחייבת איזו נקודת ציון להגיע אליה כמו אגם או מפל... אבל תאכלס הדרך הרבה יותר מעניינת.
אני גם מנסה לא לוותר על תרבות בוונקובר. אתמול הלכתי עם כמה חברות לבלט מודרני בדאוןטאון. אני אוהבת ללכת לבלט קודם כל כדי לראות איך אנשים מתלבשים לאירועים. אם הייתי אבא, כנראה שהייתי מצלמת כמה מהoutfits המנצחים של הערב, אבל עדיין אין לי את האומץ הדרוש.
המופע הורכב משלושה ריקודים. כל אחד שונה מהשני יצירתי ומרגש. אני רק אספר על הריקוד האחרון שהיה הריקוד המרשים ביותר. זה לא רק אני חושבת ככה, זה היה הריקוד היחיד שכולם טרחו לקום על הרגליים כדי למחוא כפיים. בטח לא ייקח לכם הרבה זמן לנחש שהריקוד הכי יפה בערב היה של כוראוגרף ישראלי "שחר בנימיני" שרקד בשביל בת שבע. 50 רקדנים רקדו בעיתוי מושלם לצלילי בולרו (קרנבל החיות) כל פעם מצטרף עוד כלי נגינה, עוד תנועה, עוד מהלך עוצר נשימה. בינימיני סיפר שהריקוד מתכתב עם המצב שלנו בארץ, יכולתי להבין על מה הוא מדבר. התרגשתי מאוד.
בפוסט הזה אני רוצה להשלים קצת יותר ממה שעובר עליי בתקופה האחרונה. אז אסיים עם עוד דבר טוב שקרה לי כאן, התחלתי לצאת עם סטודנט חילופים ממש ממש מקסים!. קוראים לו פיליפ והוא לומד תואר שני בסוציולוגיה. השם חושף את העובדה הקשה שהוא לא ישראלי..); אני לא אשקר שזה קצת עצוב לי אבל בינתיים ממש כיף לנו ביחד. מצרפת תמונה שלנו ביחד מהשוק איכרים בשבת בבוקר. אני חושבת שכבר כתבתי על השוק וכמה שאני אוהבת ללכת אליו. כבר קצת לא נעים לי שהמוכרים יזהו אותי מרוב שאני חוזרת כל פעם לטעימות  בכל מקרה אני ופיליפ הולכים אליו די הרבה בימי שבת בבוקר.
מאחלת לכולם שבת שלום ושימים טובים יותר יבואו אלינו בקרובRead more